מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כישרון מרשים משוקע בין דפי הספר הזה, של הסופרת הישראלית הצעירה הכותבת באנגלית, אשר זכה לשבחים מעבר לים. אבל הכישרון הזה שייך במובהק לענף בעייתי של הכתיבה העכשווית, כישרון דומה באופיו לזה של אתגר קרת הישראלי או ג'ונתן ספרן פויר האמריקאי (ויוצרים צעירים נוספים, אצלנו ואצלם) – כישרונות גדולים שכותבים, בהכללה מעט לא מבוקרת, קיטש מתוחכם. ואחד מעיקריו של הקיטש המתוחכם הזה, שבא לידי ביטוי גם אצל בוֹינג'ו – ושוב אדגיש, נציגה מוכשרת במסורת הזו – היא הסוואת הרגשנות הבסיסית של הטקסט באמצעות סצנות ורגשות אכזריים. מקרה פרטי של העיקרון הזה הוא שימוש בדמויות של ילדים או נערים נאיביים ומתוקים והמחשת האכזריות שהם מסוגלים לה. הרי קיטש הוא מתקתק, נכון? אבל אם רומן מתאר אלימות חריפה ורגשות קשים אולי הוא לא קיטש?; נכון שילדים הם מתוקים, אבל הילדים והנערים שאנחנו כותבים עליהם הם לא רק מתוקים, הם גם אכזריים או ציניים או אטומים, אז אולי אנחנו לא כותבים קיטש?

הספר מחולק לפרקים-פרקים כשכל פרק הוא סיפור קצר העומד בזכות עצמו. הפרקים נסובים אודות קורותיהן של שלוש בנות: יעל, אבישג וליה. השלוש גדלו במושב שכוח-אל על גבול לבנון והסיפורים עוקבים אחריהן מעט בתקופה שלפני גיוסן לצבא, הרבה בתקופה שהן משרתות בצבא ושוב מעט אחרי שהן משתחררות. הסיפורים מסופרים לעתים בגוף שלישי ולעתים בגוף ראשון על ידי הבנות עצמן. לבוינג'ו יש טענה בסיסית חזקה שניצבת בתשתית כל הסיפורים: ישראל היא מקום אלים – גם אם בהחלט לא רק באשמתנו – ובלתי אפשרי לחמוק מהאלימות הזו, גם לבנות שאין להן נטייה לאלימות כמו שלוש הבנות שהיא עוסקת בהן; הצבא הוא מקום שמקשיח את הנפש ואוטם אותה. חשוב לציין, עם זאת, שהרומן לא דידקטי והוא ממחיש את הטענה הבסיסית שלו בחיוניות, בתחכום ובפלסטיות. בניגוד לסרט העכשווי המדובר והחביב, "אפס ביחסי אנוש", שמתמקד גם הוא בבנות ישראליות בצה"ל, בוינג'ו אינה מתמקדת בחוסר המעש המטמטם של השירות הצבאי – למרות שהיא נוגעת בהחלט גם בו (והמחיר על טמטום הנפש, ובזבוז הזמן והחינוך לצייתנות שאנו משלמים על השירות הצבאי הוא מחיר שאין מתייחסים אליו מספיק) – אלא בצד האלים שלו. כך, למשל, אחת הבנות עדה לפיגוע של מחבל במחסום בשטחים שהיא מוצבת בו, אחרת עדה לירי על ילדים פלשתיניים שהתגנבו לבסיס הצבאי שלה על מנת לגנוב מתכות, ואילו גיבורה שלישית עדה לאלימות של חיילים מצריים שמופנית כלפי פליטים אפריקאים שמנסים להגיע לישראל. והאלימות מחלחלת מ"הסכסוך" ומהגבולות אל תוככי ישראל פנימה.

אבל, כפי שאמרתי, הטענה הפובליציסטית הזו אינה ניצבת כשלעצמה, הטענה על האלימות שמייצרת ישראל ביוזמתה, או שנכפתה עליה, והשפעתה על החיים פה. היא כשלעצמה לא הייתה מספיקה להפוך את הספר הזה לספר עתיר כישרון. בוינג'ו בעלת חוש חריף ליצירת דרמה, בין השאר על ידי הצמדת רגעי רוך גדולים לרגעי אכזריות (למשל: רגע אחרי מעשה אהבה יורה האוהב בילדים פלשתיניים). היא בעלת חוש להמחשת האבסורדיות של המציאות הישראלית (למשל, כאשר היא מתארת מפקדת במחסום שמתבקשת על ידי שלושה פלשתיניים לפנות אותם בכוח ובאלימות, על מנת שהפגנתם תגיע לדפי העיתון, או כשהיא מספרת על תקרית דיפלומטית על גבול מצריים שנבעה משיזוף בעירום של שתי חיילות ישראליות במגדל התצפית על הגבול). היא גם עושה שימוש מתוחכם בהטרמה ובהטרמה-כוזבת ובחזרות בטקסט שלה, כלומר היא משחקת עם קוראיה במשחק מתוחכם של פיתוי והשהייה, או יוצרת אצלם ציפיות ואז מסכלת אותן, כמו שהיא גם נועצת במוחם של הקוראים באופן מוצלח כמה רעיונות או רגשות שהיא חוזרת עליהם במקומות הנכונים. הנה דוגמה לשימוש בחזרה: בוינג'ו ממחישה את הכורח הכופה הן את הצד הישראלי והן את הצד הפלשתיני להגיע לכלל עימות, בנסחה דיאלוג זהה בין מְשָבצת בבקו"ם ואחת הגיבורות שלה ובין פועל פלשתיני ואשתו: המשבצת והאישה הפלשתינית כאחת אומרים לחיילת ולפועל, בהתאמה, שאין להם ברירה ועליהם להתייצב (לשירות הצבאי, לעבודה ולתור במחסום).

זו, כאמור, יצירה מרשימה בסוגה, אם מתעלמים מהקיטש (המתוחכם, אמנם); מטעמה של הנוסחתיות, נוסחתיות של ספרות "איכות" אמנם, המיושמת למציאות הישראלית, נוסחתיות "מאוזנת": כולם בני אדם, אך בכולנו יש גם רוע, המציאות מורכבת, המציאות קשה; אם מתעלמים מאיזה אקטינג-אאוט אופייני שבא מעולם הקולנוע יותר מאשר מהמסורת הספרותית.

הבעיה היא שיש לתרגם את היצירה לעברית. בוינג'ו עצמה התקינה את הנוסח העברי של הספר, אבל הוא לא כתב בשפתנו העתיקה, אלא באמריקאית מתורגמת. בעברית לא אומרים: "אני כזאת בלגן", או: "היא ידעה יותר טוב מלעשות את זה", או: "והיה לה קשה למצוא משהו לרצות מהחיים האזרחיים", או: "כולן לובשות ג'ינס מתרחבים. לא גדלנו מזה", או "די זה די", או: "את חייבת לעשות החלטה". ויש עוד הרבה דוגמאות מהמקום שזה בא ממנו…