1. מה שאנו מכנים בשם השקפת-עולם פילוסופית היא התבוננות שכלית שהופכת לסוג של רגש, וליתר דיוק: צינונו של רגש.
נקודת מבט פילוסופית מחפשת את הכלל שבתוך הפרט – ולפיכך היא יודעת שכל מה שקורה לנו קרה כבר לעולמים, וכנראה גם יקרה.
איננו כל כך מיוחדים – באושרנו וסבלנו.
ולכן אל לנו לעשות כל כך הרבה רעש.
2. אמר פלוטארכוס הדגול: לו ההוראה "דע את עצמך" הייתה קלה למימוש, הרי שלא היה צורך באורקל מדלפי שילמד אותנו אותה.
3. פעם, כאשר היהודים היו יותר חכמים מאויביהם – ולא רק יותר חזקים מהם – הייתה מילה אחת שביטאה את יתרונם (לא רק המוסרי – אלא גם האסטרטגי) ו"הבלגה" שמה.
גם אז רבו המבקרים של התגובה האי-תגובתית הזו, ה"גלותית" כביכול הזו – אבל המרכז העברי החכם יותר – ידו הייתה על העליונה.
כי מי שמבליג אינו מעיד על חולשתו, הוא מעיד על כך שהאנרגיה שלו מופנית ליצירה ולבנייה, ולא להרס ולנקמה.
הוא מוכיח את עליונותו על אויבו בכך שהוא מנסה למזער את נזקיו של אותו אויב ולעסוק בד בבד בשלו – שלא כמו אויבו שכל עצמותו מוגדרת על ידי שאיפות הנקם וההרג שלו, שתמות נפשו הפלשתית ובלבד שעברים ימותו עמו – כך שלא נותר לו כוח להיות הוא עצמו, לחיות.
תגובות
הגות סטואיקנית ודומותיה כל כך רחוקה מתקופתינו, בטח ובטח בספירה הציבורית פוליטית. אבל אולי גם במסלול המטוטלת של עולם הדעות אולי הגיעה גם שעתה.