מבקר חופשי

1. (בעקבות קריאה – מענגת ומומלצת – בפלוטארכוס:) אנחנו אולי מזכירים את ספרטה – אבל אנו משופעים בדמגוגים כמו באתונה, ובטח ובטח שחסרה לנו הלקוניות של הראשונה (משמה של ספרטה, שכונתה גם "לקוניה", נלקח הביטוי "לקוני").

2. מה שאנו מכנים בשם "בגרות", ומשתבחים בפני עצמנו על בשלותה של נפשנו, שהגיעה למתינות ואף משפיעה אותה חוצה – לעתים אינו אלא השם שאנו נותנים להזדקנותם של גופנו ותשוקותינו.

3. עוד הערה בעקבות פלוטארכוס. מסתבר שההיסטוריון היווני הדגול המאוחר (45-120 לספירה) לא היה פוסטמודרניסט, והוא לא מהסס לומר שהיו היסטוריונים טובים ממנו. הוא לא אומר כמו פוסטמודרניסט טוב: "זו הייתה הגרסה שלהם – וזו שלי; זה אופן הכתיבה שלהם – וזה שלי", או לא כמו סתם שחצן מצוי שאומר כי עד שקם הוא לא נכתב דבר גדול ממה שהוציא השחצן מתחת ידיו.

לא. כשהוא מספר מחדש את מאורעות מלחמת פלופוניס הוא מצהיר על עליונותו של תוקידידס ההיסטוריון, בן זמנה של המלחמה ההיא, שתרמה לא מעט לירידתה של יוון מגדולתה. כך:

"אני מקדים ומבקש מהקוראים, שחיבורים אלה יזדמנו לידיהם, ומפציר בהם שלא ידמו בנפשם, שבספרי על אותם מאורעות שתוקידידס תיארם בדרך ללא חיקוי ושבה עלה אף על עצמו בעוצמת הרגש, הבהירות והססגוניות, בא עלי מה שבא על טיימיאוס [היסטוריון אחר]. הלה קיווה שיעלה על תוקידידס במומחיותו […] [ו]הראה עצמו, בשם האל, בכך כאותו: 'הולך רגל שהוא מדדה בצדה של מרכבה לידית' כדברי פינדארוס […] כשלעצמי נראה לי, שהִתחרות קנאית עם סופרים אחרים בענייני סגנון יש בה משום כיעור ונוקדנות, אך כשהיא נערכת מול יצירות שהן למעלה מכל חיקוי, הריהי כל-כולה מטופשת" (הוצאת "מוסד ביאליק"; תרגום נהדר מיוונית: א.א. הלוי).

4. פלוטארכוס מבחין – באחת מהפנינים הרבות שמשובצות בביוגרפיות שלו על גדולי יוון ורומא – בין אומץ לב "פרופר", לבין אומץ לב שבא מתוך שנאת החיים, שאותו אין להעריך.

הוא מרחיב על כך מעט, אבל אביא רק מקצת מהדברים: "קאטו הזקן אמר לאנשים ששיבחו בפניו אדם אחד נועז השש לקראת סכנות במלחמה, שיש הפרש גדול בין מי שמעריך מאוד אומץ לב לבין מי שמעריך אך מעט את החיים […] כי אין לגנות אדם על שהוא בורח מן המוות, אם אינו דבק בחיים בצורה מבישה, ואין לשבח את הנכונות למות אם היא באה מתוך זלזול בחיים".

5. ולסיום בדיחה שמיוחסת לאפלטון (אולם פלוטארכוס מפקפק באמינותה).

באחת הפרשיות המדהימות של העולם העתיק, ביקש דיוניסוס (חשבו על האירוניה בשבילנו, שקראנו את ניטשה), שהיה רודן סיראקוסאי שבסיציליה (מושבה יוונית באותם ימים, קרי במאה הרביעית לפני הספירה), שאפלטון יחנכו בפוליטיקה ואיזו מדינה כדאי להקים. דיוניסוס הזה, כפי שפלוטארכוס מתארו, היה ערס לא קטן, אבל הוא התאהב באפלטון והתרשם מההערכה לה זכה הפילוסוף, והוא ניסה להיות תלמיד מצטיין של האחרון, כדי להיות "ראשון" גם בפילוסופיה – לא רק בתענוגות ורצחנות.
כל העניין הוא טראגיקומי לעילא בתיאור של פלוטארכוס (בביוגרפיה "דיון").

בכל אופן, דיוניסוס, כמובן, לא יכול היה לבסוף לעמוד בדרישות המוסריות של אפלטון, שכללו למעשה ויתור על שלטון היחיד שלו, והשניים נהיו עויינים זה לזה. כשבאה משלחת הצלה של פילוסופים פיתגוראיים לחלץ את הפילוסוף הדגול ממלתעות העריץ הפוחז פנה הלה לאפלטון ואמר לו כך: "אני מניח, אפלטון, שאתה תקשור עלי קטגוריות מרובות ונוראות בפני חבריך לפילוסופיה".
ואפלטון – על פי הגרסה שפלוטארכוס מביא, אך מפקפק בה, כאמור – השיבו: "מי יתן ולא נגיע לידי מחסור גדול כל כך בעניינים באקדמיה, עד שמישהו יזכור אותך".