מבקר חופשי

אמנון נבות  ביום יולי 4, 2014 בשעה 11:09 PM

קישור לתגובה | להגיב

עיקר הבעייה היא שה"פרסים" והמכאניזם המזכה או מונע פרס מפלוני ונותן לאלמוני (שאינו טוב בשום צורה ואופן מפלוני) בא לחלף ,בעצם, את הדיון הביקורתי הפנימי בספרות העברית.פרסים ספרותיים זה עניין 'טוב וזול' (חישבתי ומצאתי שסכים הפרסים כולם – לא כולל פרס ספיר,כמובן (שכמחצית מזוכיו לאורך השנים אינם סופרים כלל!) אינו עולה על שכרו החצי שנתי של שחקן בכיר ב"תיאטרון בית לסין".וזה עוד לפני איריס בראל וסוגיית הלכסיקון שהעז לא לכלול בין דפתראותיו את המשורר צביקה פיק (והדברים קל וחומר כשהמדובר בחקיינית ובפלגיאטורית נעמי שמר שיד זידונה השכיחה אותה מן הלכסיקון)).גם כאן ,בכניעה הזו ל"קול המון" ונציגיו האספסופיים מייצגת את רפיון הרוח,שלא לדבר על ריפיון השכל והעליבות המאפיינת היום את הספרות ואת הדיון הספרותי.- אבל ה"מצח אישה זונה" משוייך באורח מובהק לשופטי "פרס ברנר".מי זוכר היום שכלת הפרס החלה את ה"קאריירה" שלה ככתבנית ספרות טריוויאלית משנית אפילו לזו של יהודית קציר,(היינו,בלא איכות ברק ה"פוליטורה" שאיפיינה את קציר בצעירותה)? ומי הבא בתור לזכייה בפרס ברנר? האם יש כאן אחד שיקום ויטען שה"נאראטיב" של אסתר ג. חיים השתפר פלאים מאז שנות התשעים? עלה במדרגות השיר אל השמיים? לא,בפשטות מצח אשה זונה – מי כאן מייצגי המצח – השופטים או
הזוכים ? יש איזה קשר בין הכתיבה הברנרית לבין הכתיבה של גב' אסתר ומר יוסי סוכרי?

הספרות מתפוררת,זה נכון,אבל הבעיה היא שהדיון בה הוכה בסנוורים.שום תופעה מהתופעות
שאתה מתאר אינה מקרית,יש היגיון חוץ ספרותי בהענקת הפרסים דווקא לאלה ולא לאחרים – ניקח לנו לדוגמא את נועה ידלין – אם היא סופרת,אז אני בישוף קתולי.אבל יש היגיון מסוים
(חוץ ספרותי) בהענקת "פרס ספיר" בעידן שלאחר המחאה בשדרות – ספרה הוא גמר=חשבון
אכזרי=לגלני לבורגנות המבוססת שהציגה חזות מזדהה עם 'מהפיכת העווילים' ובמקביל יקרה כהוגן את שכר שברי הדירות שהיא משכירה לאותן ינוקות לאחר שקיפלו להם את האוהל בשדירה.
במקום שבו שארית הקורפוס הרציני של הסופרים הפנה למחאה הזאת כתף קרה (משום שהם
תלויים בבורגנות המבוססת – ממנה בא הביקוש הקשיח לספריהם),נועה ידליו, עיתונאית חריפה ורבת כשרון,גילתה אומץ לא מצוי. (אמנם,הבורגנות שקנתה את ספרה יחד עם עוד 4 במאה וחבר השופטים לא הבחין בדבר וחצי דבר- אטאוויזם שוטה,סנוורים,כבר אמרתי?) לא אחטא בהכללות אם אקבע שרוב הממצאים והמחוללים שגרמו לפלוני ולא לאלמוני לקבל פרס הם סוציולוגיים סימפטומאטיים. לשון אחר : הדיון כבר מ ז מ ן אינו בשדה הספרות – לנו,המבקרים,החמור של רבי תנחומא כבר ברח מזמן,אם יורשה לי שבר פסוק מתלמודנו כנערי ישיבה.

קוריוז : כשראו אור הנובלות ה"בלשיות" של ליאונארדו שאשא (המוזכרות בתגובה הראשונה)
תקפתי את העניין בחומרה והזהרתי מפני העירוב של סיפורת "בלש" בסדרה המתיימרת להיות
קאנונית.מאחר וכל המוספים נסגרו לפני כתבתי את המאמר באיזה מקומון פריפריאלי – בתגובה, לעג לי אז בני ציפר במאמר=עורך של "תרבות וספרות" וכינה אותי שכיר חרב
רומאי המטיל אימה על סנטורים רומאים מעודנים.אם אני זוכר נכון, זו הייתה הפעם השנייה שסיפורת
בלשית חדרה אל תוך הרצף הקאנוני.

ולאותו בניין (לא לאותו עניין): באיזה גיל יגלה ילד ש"שמלת השבת של חנהל'ה" הוא טכסט פדופילי?
ובאיזה גיל הוא יגלה שעצם העיסוק באותו מורה עממי שהתחפש לסופר (יצחק דמיאל שוויגר) הוא
נלעג? והאם יש רק סיבה אחת בגינה נתקשה לגלות ש"החטא ועונשו" הוא בלש? מעשרת הכושים
הקטנים נותר רק זנב צמה רקוב.

שרון  ביום יולי 6, 2014 בשעה 2:34 AM

קישור לתגובה | להגיב

אני מוחה בתוקף ראשית כנגד דברי הבלע של מר נבות אודות ה"נארטיב" של אסתי ג. חיים והערותיו הגסות והבורות. מר נבות, אם טרם קראת, אנא ותר על תגובה, כי בקלונך את מוצג. מאחר וקראתי, אני יכולה להעיד, אך כקוראת, כי בעיני זהו ספר ראוי לפרס, ואף בהחלט "ארוע ספרותי" של ממש. זוכי פרס ברנר השנה ראויים גם ראויים, נהפוך הוא- בעיני-סוף-סוף זכו סופרים וספרים ראויים באמת, ולא כאלה שזכו בשל קשריהם ויכולת הדחיפה שלהם. דעתך היא במיעוט מבוטל ביותר, ולא ברור כלל על מה מבוססת ההכללה הסילואטית של הביקורת חסרת השחר.. לגבי הביקורת-בעייתי בעיני לבחון את טיבו של ספר ע"פ מידת השתייכותו ל"שבט" או בהקשר לכתיבה על עבר או הווה. זוהי הכללה שאין בה ממש.

שוש ז.  ביום יולי 6, 2014 בשעה 9:46 AM

קישור לתגובה | להגיב

איני קוראת את הבלוג שלך מר גלסנר, אלא רק את הביקורת במוסף המודפס. הגעתי לכאן דרך קישור מאתר אחר. קראתי את התגובות, ותהיתי לרגע, האם אמנון נבות עדיין קיים, אם לא בעולם האמיתי הרי בזה בוירטואלי, שם כל בריון וטרוריסט של מלים יכול לבטא את הגיגיו? והרי אינו אלא כל זה. בימים אלימים ומדממים אלה, הדברים שכתב כאן כתגובה אינם אלא שיקוף דל ועגום של מי שלא חשיבותה של הספרות עומדות לנגד עיניו אלא, בדומה למתלהמים שם בחוץ, שנאתה. ואגב, תולעת מדורי ספרות וספרים כמוני עוד זוכרת, כי הנ"ל הענקי לסופרת, כן סופרת במלוא מובן המילה, הגברת חיים, שדיוקה הלשוני-נפשי בתיאור דמויות ומצבים אינו מן השגרה, וביחוד בספרה שזכה בפרס, את פרס הסיפור הקצר בזמנו, מטעם עיתון "הארץ"… ובמקום הראשון אז זכה סיפור הזוי שהתגלה כי למעשה היה סיפור שהוכר ע"י השופט ה"ישר" עוד מקודם לכן,…מר גלסנר היקר, אנא ממך, אל תאפשר לבריונות והכפשות שוא מסוג זה להתפרסם באתרך. איין זה מכבד את רצינות מאמריך, אותם אני מעריכה, גם אם לא תמיד מסכימה עמם.

אמנון נבות  ביום יולי 6, 2014 בשעה 12:12 PM

קישור לתגובה | להגיב

לשוש ז. ולשרון – לגיטימי,כמובן להעמיד פוזיציית נגד לדברים שכתבתי, ואפשר בהחלט שלטעמכן
האישי סופרת פלונית וסופר פלמוני ריגשו אותכם ולפיכך הם ראויים בעיניכם לפרסים (שערכם
ממילא כקליפת=השום) – רק שיתו לבכן,גברות יקרות,לעובדה שסוגיות של טעם אישי אינן העניין כאן
כלל ועיקר -.הכרתי פעם מישהו שעיקר תאוותו פירות רקובים – וזה כמובן, לגיטימי לחלוטין ,רק שאני עוסק כאן בסוגיות עקרוניות ולא בטעמו האישי של פלוני או אלמוני,כולל טעמי האישי.הסוגייה היא
לא טעם אישי אלא האופן שבו זוכי "פרס ברנר" (נניח,פרס ברנר) ממשיכים (לא באורח ישיר או פשטני,כמובן) – את ברנר, או שהללו הזוכים ממשיכים דווקא את הריאליזם הפוטוגראפי הפשטני
שלשכמותם ברנר המבקר לעג בלי הרף,לכל אותם זרזירי עט ה"מתלבשים" בזריזות על הנושא היותר קביל (נניח,סוגיית השואה והאופן בו מתמודדים בני הדור השני והשלישי וכו')

ועדיין,לגיטימי לחלוטין ללעוג ולנסות לפגוע (ולו גם ובעיקר בעילום שם) במבקר ספרות בעל ותק של ארבעים שנה שפרסם במהלך השנים האלה שבע מאות מאמרי ביקורת ומסות שנושאיהן הבלעדיים הוא הספרות העברית.הלא לקחתן לעצמכן רשות, עובדה! ,אז כפתור ופרח: תפרו לעצמכן כפתור בכנף הבגד.ועוד הערה : מעולם לא עסקתי במה שקרוי "נאראטיב" (ולא בכדי),מבחינתי המושג נאראטיב זהה פחות או יותר למושג שטבע ברנר, ה"זאנר הארצישראלי ואביזרייהו" – בדגש על ה"אביזרייהו",כמובן. והערה אחרונה,אכן,אני מכיר אישית ברמה זו או אחרת את רוב רובם של הסופרים שכתבתי נגדם או בעדם, שהייתי נגדם או בעדם בוועדות שיפוט (השתתפתי באחת כזו כל ימי חיי – לא עוד) ואפילו את בעל האכסנייה אני מכיר אישית ושלוש או ארבע פעמים שוחחנו ב"ארבע עיניים".,נחשו אתן, גברות יקרות, מה היה הנושא המרכזי של השיחות.

ולך,בעלת ה "תואר השלישי" – אם התוצר של הלימוד הזה הוא הגנה וקידוש הסיפורת הטריוויאלית
למחצה של אסתר ג. חיים, עדיף היה קורס בטלאים ואפליקציה.

שוש ז.  ביום יולי 6, 2014 בשעה 1:18 PM

קישור לתגובה | להגיב

איני מתכוונת להיכנס לקרב על "האמת", ואף כי ברור כי המבקר הותיק מבטל כל דעה אישית למען עקרונות, הרי שאזכיר לו ,ראשית, טיעוני אינן כנגד דיעותיו, תהיינה מופרכות או "אמיתיות" (כמה יחסי מושג זה, וכמוהו גם המושג "עקרוני"…) אלא בהתלהמות, באלימות שבדבריו, וכי ניכר כי לא טרח לקרוא את הספרים אותם הוא טורח לבטל. לו קרא, היה מבין יותר אף את ביקורתו של גלסנר על ספרה של חיים, על ה"אומץ", ה"רגעים המרטיטים" והשונות של הספר הזה בתוך סוגת ה"דור השני". גם בריאליזם של ממש אינו חוטא הספר- כל חלקו השני, הוא סימבולי ומופשט המתחבא בתוך סיפור לכאורה ריאליסטי של אימוץ התן הפליט. הטיעון ההגיוני כביכול של נבות כי מאחוריו שובל של שבע מאות ביקורות, וכי נסיונו רב, אינו משכנע. אם לצטט חלקית מתוך התבטאויותיו האלימות, מה השתנה מביקורתו הראשונה לאחרונה? את שאמר כבר יאמר גם בעתיד, ואלימות היא אלימות, גם היא"רק" מילולית. יצאתי כנגד השתלחויות חסרות הרסן מלאות הרעל שאני רואה בהן אלימות ולו לא, איני יכולה להתייחס ברצינות למי שמתנהל בבריונות גם אם אינו מכיר אישית את הנפש עליה הוא מדבר ואולי במיוחד בשל כך, גם אם מאחוריו עשרות אלפי מאמרי ביקורת. לפני היותך מבקר "יודע כל" היה אדם. לא אשוב לכתוב ולהגיב. לדבריך, אף פחות מהפרסים הספרותיים שאתה כה בז להם- שווים הם כקליפת השום. באמת עדיף ללכת ללמוד מקרמרה ועבודת טלאים על פני קריאת דברי הבלע הללו. ולמגיבה רות- אורלי קסטל בלום היא באמת ענין של טעם אישי. הארץ בוערת, אנשים, לכו לעשות משהו מועיל יותר מלהוסיף עוד אלימות.

שוש ז.  ביום יולי 6, 2014 בשעה 2:16 PM

קישור לתגובה | להגיב

תמי, גם על כך יש ויכוח, והכל תקין, אך יש לנהלו אחרת, לטעמי, כן, לטעמי. מנין לך הביטחון כי הספרים נקראו? ע"פ הביקורת איני כה בטוחה בכך. זה כלל לא ודאי! ולו הטבת לקרוא, לאו דוקא ספר זה "לעוס" , אבל מילא. ומר נבות, "מפני שיבה תקום וגו'. אני מכבדת את שיבתך אך לא את התנהלותך. ודוקא כן לעומק, אדוני, דוקא כן, ובמיוחד בזה האחרון שנכתב, כך נראה, בדם הלב ממש. ובקשתך לכבד אותך הזכירה לי את "אם תדקרו אותנו- לא נזוב דם?" והסופריםו? דמם מותר? כבד ותכובד.

בן סבג  ביום יולי 7, 2014 בשעה 8:42 AM

קישור לתגובה | להגיב

כבר היו לך רשימות טובות ומענינות מזאת. ולנלחמים כאן על האמת, בעיקר-אמנון נבות ותמי, האמת היא אחת ואין אחרת, והיא בידיכם? הספרות היא טוטליטרית? אני תמה.

אמנון נבות  ביום יולי 7, 2014 בשעה 11:06 AM

קישור לתגובה | להגיב

רבותיי המתווכחים – סליחה ומחילה.אני איני אויבה של קריאה איסקפיסטית והקזת הדם (או הדיו)
מעורקיהם של סופרים טריוויאליים אינה בראש מעייני.אין לי מילה רעה לומר אותה על אסתר חיים
ו או אחרים ,אלא מרגע שהם מבקשים להעטות עליהם את בגדי העשיר של הספרות ה'כבדה'
,הרצינית והמשמעותית,שאלה פחות או יותר אמורים להיות מועמדי פרס ברנר (אמנם,לא בחזות
הנלעגת ששיוו לו היום והעכשיו).אני מתארח בבלוג אכסלוסיבי של מ ב ק ר ס פ ר ו ת,ולא בכדי.
יש דיי אתרים ספרותיים בהם קול המון כקול שדי ותאוות הקטטה תקבל שם ביטוי מלא..מתקיים כאן כאן דיון לא פשוט ומתמשך ביני לבין בעל האכסניה ואחרים על מידת ה א ח ר י ו ת שאמור מבקר ספרות בימינו על ה"מצב" לשאת על שכמו .עיקר הויכוח ביני לבין גלסנר נוגע לשאלה זו : האם מבקר ספרות אמור ל ק ח ת א ח ר י ו ת בכל מצב (גם שכל הדלתות ננעלו מלפניו) כטענתי,או שהמבקר הוא חוליה נחלשת בשרשרת של ה'תרבות' ,-אם יותר לי לנסח במילים שלי את הטיעון של עמיתי היקר גלסנר.,ואיך הגישות האלה מכתיבות את גבולות הדיון. הטענות שאתם מעלים כאן בלי הרף (כן קראת/לא קראת,או שהדיון הזה תורם למפלס האלימות ברחובות ירושלים וטירה) אינן ממין העניין.סוגיות של 'טעם אישי' אינן רלוואנטיות כשהבית הספרותי עצמו קורס בלי הרף ולדידי, שופטי פרס וסופרים שממהרים לחטוף לעצמם חתיכה מ'פרס ברנר' הוא חלק בלתי נפרד מהממצאים הסימפטומאטיים למצב הדברים הנוכחי ,על בסיס הבדיחה העתיקה על מוכר הכעכים בעיירה שקוזאק על סוס בעט בעגלתו,וכל השוק מיהר "להתכבד" בכעכים שהתגלגלו לכל עבר..בעוד מוכר הכעכים עומד וצועק גיוועאלד!.הכעכים שלי.!!!…קרב אליו יהודי אחר ולוחש לו, ייד,חאפט אויכעט א בייגעל" – "חטוף גם אתה כעך" ובכן, הרשו לי לסרב לחטוף כעך היישר מן הבוץ וגם לגנות את אלה שאמורים למכור ארבעה כעכים במאה ולא נותר להם אלא פת לחם ואגורת כסף והחלום לחטוף בייגעל גדול, נניח,"פרס רמת גן" העלוב והמביש והכל במחירי סוף עונה בחסד איריס בראל ומנחם פרי המתוק.

אמנון נבות  ביום יולי 18, 2014 בשעה 10:20 PM

קישור לתגובה | להגיב

למרית : אני מניח שיש בי עוד כמה פגמים חוץ מהללו שציינת . למעשה, מה שתלית בי הם הפחותים
שבפגמים – מוקד הפער בינינו מצוי בעובדה המדכדכת שאת עצמך מודה שהתמודדת 2 ספרים במהלך השנה הקלנדרית האחרונה,ואילו אני קראתי קרוב למאה בתחום של פרוזה /מקור בתשעת החודשים האחרונים.גם את "אסור לשבת על צמות" קראתי בזמנו,וכאן המוקש. לא מוקש נגד
טנקים, חס ושלום, מוקש נעל.אבל כמוהו – אלפים,וזה עיקר התקלה.

מנגד : אני בא מתחום התיאטרון – ונדמה לי שהייתי בין הבודדים שזכה לראות בעיני הבשר את
מארא/סאד של פיטר ברוק בלונדון ואת "הכיתה המתה" של תדיאוש קנטור.(את גרוטובסקי לא הספקתי לראות) ואפילו ישבתי בחזרות של "שבע קבצנים" המיתולוגי בתיאטרון החאן (1979 כמדומני).בשנה הקלנדרית האחרונה ראיתי שתי הצגות בלבד – ולא אעז לחוות דעה על מה שאיני מעורה בו עד דק – וזהי אולי מעלתי הגדולה. (ואולי גם היחידה)

כמובן,את יכולה להתערב במה שאת רוצה – הסייברפייס מאפשר זאת וזו עובדה, אבל ,שוב,
מדובר בשיח בין מבקרי ספרות בסוגייה מהותית מאוד, ונדמה לי שאין לך מה להוסיף או להאיר בנושא זה. מה הופך סופר נחשב ורציני? הוא עצמו מעצמו בעצמו,אם הוא יכול. השאר והיתר, יושבים על צמות ומקשקשים דברי בוהו על הטעונה הפדופילית ב"שמלת השבת של חנה'לה"
וכיוצא.