1. בערבי שבת אני אוהב להאזין לשירים עבריים שמשודרים ברשת ג'.
והנה שמתי לב, לאחרונה, שמינון השירים שלא ניתן לכנותם אלא לאומניים, המשודרים ברשת זו בערבי שבת (הקל שבהם הוא "ארץ, ארץ, ארץ"), עלה באופן משמעותי בעת הזו. הצגת הנושא הלאומי הבוטה שלהם מרתיעה, מבלי להתייחס לכך ששירים אלה, בדרך כלל, הם שירים גרועים, מבחינת המלל והלחן, בהשוואה למבחר הגדול של השירים העבריים המשובחים שיש לנו.
עוד שמתי לב לשיבוצם של שירים בעלי ארומה דתית מובהקת בשירי ערב השבת של רשת ג' (למשל, שיר שבו המילים הבאות: "שבעה ימים ברא עולם…שבת קודשו").
יש לציין שיש אירוניה גדולה בשיבוץ הזה של שירים דתיים בשעה שמאזינים דתיים בכלל לא יכולים לשמעם, מפאת קדושת השבת.
בכל מקרה, אינני זוכר שבעבר היה מקום נרחב כזה לשירים לאומניים-דתיים במשבצת "השירים העבריים" לערב שבת של רשת ג'.
ההדתה והלאומניזציה של הזמר העברי (פאר היצירה הישראלית) היא מרתיעה וגם עצובה – בכך שהיא מסגירה מצוקה גוברת בחברה הישראלית, כשהכתובת היחידה למענה לה היא אלוהים שבשמים, כלומר הדת, והסתופפות מעניקת חום מזויף בחיק הלאום.
דת ולאומיות יכולות להיות דברים יפים ומתאימים לאנשים מסוימים (אני כשלעצמי אדם לא דתי אבל כן שמח על לאומיותי). אבל הן רעות כשהן הופכות להיות – ובכן – אופיום להמונים (או כשהן מוקצנות ודורסות ערכים חשובים אחרים).
2. פיליפ רות, בהגדרה תמציתית שמסבירה את כוחה של תרבות ההמונים היום: הכוח תמיד היה מצוי בידי אלה שהיו מופקדים על ייצור הפנטזיה. פעם זו הייתה הדת – וכעת הטמטום של תרבות ההמונים.
The power in any society is with those who get to impose the fantasy. It is no longer, as it was for centuries throughout Europe, the church that imposes its fantasy on the populace, nor is it the totalitarian superstate that imposes the fantasy, as it did for 12 years in Nazi Germany and for 69 years in the Soviet Union. Now the fantasy that prevails is the all-consuming, voraciously consumed popular culture, seemingly spawned by, of all things, freedom. The young especially live according to beliefs that are thought up for them by the society’s most unthinking people and by the businesses least impeded by innocent ends. Ingeniously as their parents and teachers may attempt to protect the young from being drawn, to their detriment, into the moronic amusement park that is now universal, the preponderance of the power is not with them.
בכלל, זה ריאיון מעניין מאד, הריאיון הזה בניו יורק טיימס, ומכל מיני בחינות. הוא ניתן לעיתון שבדי די לאחרונה, בעקבות תרגום "התיאטרון של מיקי שבת" לשבדית, וכמובן הוא עוסק באי קבלת פרס נובל ומבטא את האופן שבו רות בוחר להציג את עצמו לקהל השבדי בצלה של אותה סוגיה.
רות עומד בזה בכבוד. הוא מבאר שיש הבדל גדול בין הטמטום של תרבות ההמונים האמריקאית לבין הספרות הרצינית של ארה"ב (בתגובה, מוצדקת אם כי שאינה מוצגת כתגובה כזו במפורש, לאמירה הטפשית של נציג האקדמיה השבדית מלפני כמה שנים על אי חשיבותה של הספרות האמריקאית). בבדיחה לא רעה אומר רות שלו היה קורא ל"מה מעיק על פורטנוי?" "האורגזמה תחת שלטונו של הקפיטליזם החמדני" אולי היה זוכה בפרס הנכסף.
מבקר חופשי 
תגובות
בסוף השבוע משדרים שירים עבריים ותיקים ברדיו 103FM, אם אתה מחפש חלופה לרשת ג'. מומלץ לחובבי הז'אנר: הם משקיעים מחשבה בעריכה, ולא סתם בוחרים שירים אקראית מתוך רשימה.
הציטוט של רות מעניין מאד למחשבה.
שלום אריק!
רציתי לברר, מניין לך כי "ההדתה והלאומניזציה של הזמר העברי מסגירה מצוקה גוברת בחברה הישראלית", כהגדרתך. אולי להפך: מדוע שלא נראה בכך ביטויים של בריאות נפשית-לאומית של חזרה לשורשים הלאומיים והדתיים של עם ישראל, שבעטיים חזרנו ארצה, והם אלה אשר יתנו לנו ייעוד ומשמעות בהווה ובעתיד? שמא ייתכן כי הרתיעה מכך היא יותר בנפשך החילונית-דתל"שית החרדה מרנסנס ישראלי תרבותי אמוני-דתי-לאומי אשר עלול, ביום מן הימים, לדחוק הצידה את הישראליות השמאלנית-חילוניות אשר בה בחרת כי תהיה ה'בון-טון' התרבותי הנצחי שלנו?
בברכה,
שמעון ירושלמי
לשמעון, הערתך החשובה דורשת התייחסות רחבה ומחשבה רבה לפניה ולא אוכל לענות לה כעת. עם זאת, רק אציין שכשאתה מעיין בחלק מהשירים עצמם של "הרנסנס האמוני" – ואצל הטובים והמשובחים שבהם: דוגמת שולי רנד או אביתר בנאי – אתה מזהה שם שהפנייה לדת – בלי קשר לשאלה אם הדת היא פתרון נכון או שגוי – נובעת ממצוקה ומבוכה גדולות. זה נמצא בטקסטים עצמם, בגלוי או בסמוי. ושוב, מדובר ביוצרים שאני מעריך (אם כי, ממה שאני מכיר, לא מתפעם עד קצות, כמו אחרים). כעת, אני מזדהה עם המבוכה ועם המצוקה, מבחינות רבות – אבל הפתרון שלי, אם ניתן לקרוא לו כך, הוא לא פנייה לדת. החיים הם אכן דבר מסובך ולעתים כאוב מאד, אבל אין הדבר אומר שיש להם פיתרון – צריך איכשהו "לנהל" אותם, כמו שאומרים אצלנו בהקשר אחר – ושהפיתרון הזה דתי.
מעניין מי העורך/ת של תוכנית הרדיו הזאת. האם זה מישהו חדש? הוראות מלמעלה? באמת הזמר העברי הוא מנכסי התרבות היקרים ביותר שנוצרו בתרבות הישראלית, עצוב אם הרדידות התרבותית הלאומנית שמובלת ע"י המאורות הגדולים ביבי בנט סער ושות', תשתלט גם על הזמר העברי המושמע ברדיו.
הציטוט מפיליפ רות גרם לי לחשוב (בעצב) על כל טרילוגיות הנוער הפנטסטיות הכתובות על פי נוסחה. פנטזיה שחסר בה חופש…
לאורך ההסטוריה, פנטזיות לעיתים שירתו את בעלי העוצמה – אך לא בהכרח העניקו להם אותה. רות' תוקף בייחוד את תעשיית התרבות האמריקאית של ימינו, אך אומץ לבו לא עומד לו; הוא מנסה להכליל את אמירתו החשובה ובכך כמעט מרוקן אותה מתוכן.
חושבת שאני מסכימה עם פזית. עוד מעט אכתוב על זה. קודם בעניין הפזמונים 'הלאומנים':
בעצם מדובר בתופעה רגילה לעידן תקשורת ההמונים, קודם זה היה פזמוניי פרכיאדה מזרחיים (כי השיר המזרחי האמיתי והאותינטי הוא תמיד על התורה ולא על נושא אחר) ובהמשך הם קיבלו גוון רדוקטיבי של 'אהבת הארץ ויהדות', לא באשמת אהבת הארץ והיהדות, אלא כי ככה הם נשמעים בעידן חברות הענק ותקשורת ההמונים. השיר 'ארץ ארץ ארץ' הוא בעצם שיר ילדים לא מוצלח במיוחד, אבל עידן חברות הענק ותקשורת ההמונים מחייב אינפנטיליזציה של האוכלוסייה, וכך הפך שיר ילדים לשיר ל'כולם'. אין חידוש בכפיית אינפנטיליזציה של החברה והפרט בעידן הזה (מובן שלא ע"י הממשלות), ונכתבו על כך מחקרים רבים. קל ליפול בלי להרגיש שזה קורה לך, לרשת התעמולה האנטישראלית שעובדת 24 ש' ביממה ולהגיד 'לאומנים'. לאריק גלסנר: לצערי יש מישהו שמצדיע לך עכשיו, לא רק ירון לונדון למשל, גם אל קעידה. זה עד כדי כך רציני.
בעניין דבריו של הסופר רות': אלה אבחנות ידועות, זה לא חדש, ובכול מקרה טוב שהוא כתב את זה. אבל אם הבנתי את פזית, אני מסכימה אתה שהוא בעצמו ניסה לא מעט להשתלב בטמטום של תרבות ההמונים, אמנם ספרות זה לא כוס התה של הטמטום הזה, אבל הוא ניסה כמיטב יכולתו וכן, הוא והאמריקנים לקחו חלק בדרדור הספרות (תקווה שבכ"ז תעבור את הסף הנכסף ותזכה להיטמע בתרבות הפופולרית), האקדמיה השבדית התלוננה בצדק על הספרות האמריקאית כולל של רות', רק שבינתיים הסקנדינבים קשיי התפיסה הצליחו סו"ס לקלוט באיזה צד מרוחה החמאה והסופרים שלהם יורדים יפה לרצפה.