מבקר חופשי

פורסם במדור הספרותי שב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה רומן הגון של סופרת טובה. לא רומן אלפיניסטי מרקיע שחקים של סופרת נובליסטית. באופן פרדוקסלי מעט, יש דבר מה מרשים ביכולת ובמוכנות של סופרת מעוטרת, שזכתה כבר בנובל ודי מזמן, לכתוב רומן טוב לא יומרני, אם כי גם כזה שאכן אין בו במה להתיימר ולהתייהר.

הרומן מתרחש בשנות החמישים, שנות מלחמת קוריאה, המקרתיזם וציד המכשפות האנטי-קומוניסטי, השמרנות בכל התחומים, כולל ביחסים בין הגזע הלבן לזה השחור. גיבור הרומן הוא צעיר שחור, חייל משוחרר מקוריאה, הלום קרב, בשם פרנק מאני. הרומן מסופר בשני אופנים לסירוגין. פרקים קצרים המסופרים בגוף ראשון, בידי פרנק עצמו, כשהוא משוחח עם מישהי, כנראה הסופרת עצמה ("קודם כתבת עלי […]", הוא מוחה כנגדה באחד מהקטעים האלה), כשביניהם פרקים ארוכים יותר המסופרים בגוף שלישי. עיקר סיפור המעשה הוא מסעו של פרנק לרוחב ארצות הברית על מנת לחלץ את אחותו הקטנה סי, שנקלעה לצרה שטבעה לא ברור לו (ולנו הקוראים), זאת לאחר שפותתה על ידי מחזר שרלטן ויצאה אתו אל אטלנטה מהעיירה הקטנה בג'ורג'יה בה גדלו היא ופרנק. אל העיירה הזו הגיעו הוריו של פרנק לאחר שגורשו מטקסס והחיים שם היו מחניקים ופרובינציאליים עבור פרנק ובעיקר סי. המסע של פרנק מטעין את הספר במתח ובציפייה ומאפשר, בזמן ההמתנה לתוצאותיו, למוריסון לפרוש פרטים מחייו של פרנק ואחותו, חלקם בעלי השלכה חברתית כללית. למשל, על הבטחותיה הכוזבות של האינטגרציה בצבא ביחס לשחורים: "צבא עם אינטגרציה, עם שילוב, הוא אומללות משולבת. כולכם יוצאים להילחם, חוזרים, והם מתייחסים אליכם כמו אל כלבים". או על האפליה בהשכרת בתים ומכירתם לאנשים שאינם לבנים: "עם העברת הבעלות על הנכס לא ישמש שום חלק ממנו לעולם למגורים או לכל מטרה אחרת של אדם עברי או אדם שנמנה עם הגזע האתיופי או המָלָאי או האסייתי, להוציא עובדי משק-בית".

המגמה הפוליטית של מוריסון אינה פוגעת אנושות בטקסט. אפילו לא תיאורה האידילי-הרואי (המרשים כשלעצמו) של אחוות הנשים השחורות בעיירה הפרובינציאלית בג'ורג'יה אליה חוזרים לבסוף פרנק ואחותו: "אף שכל אחת מן המטפלות היתה שונה במידה ניכרת מן האחרות במראֶה, בלבוש, באופן הדיבור, באוכל ובהעדפות הרפואיות שלה, בלטו קווי הדמיון ביניהן. בגינות שלהן לא היו עודפים, כי הן חלקו ביניהן הכל. בבתיהן לא הצטברו פסולת או אשפה, כי הן עשו שימוש בכל דבר. הן לקחו אחריות על חייהן ועל כל מה או מי שהיו זקוקים להן. היעדרו של שכל ישר הרגיז אותן אבל לא הפתיע אותן. עצלות לא זו בלבד שהיתה בלתי-נסבלת בעיניהן, היא היתה בלתי-אנושית. בין אם את בשדה, ובין אם את בבית, או בחצר האחורית שלך, את חייבת להיות עסוקה. השינה לא נועדה לחלומות; היא נועדה לאגירת כוח". דווקא ניסיונה של מוריסון להעניק מורכבות לטקסט – בגילוי, שלא אחשוף אותו פה, שהצד הנפגע והמדוכא יכול להתנהג אף הוא בברוטאליות נוראה – נחווה כמעט מלאכותי, ככוונת מכוון של הסופרת להראות שהיא כותבת "מורכבת".

בעיית המורכבות הינה, אמנם, אחת מהבעיות המרכזיות של הרומן הפוליטי. כלומר, היותו מנוגד לרוחו הליברלית-אינדיבידואליסטית של ז'אנר הרומן עצמו, שהנו פריה של חברה בורגנית. כלומר, סופר שרוצה להעלות על נס את פגיעותו ודיכויו של סקטור חברתי מסוים, צריך לטשטש מעט את המורכבות האנושית – שפרישתה היא מומחיותו המרכזית של הרומן כז'אנר – על מנת לעורר את ליבנו לתמוך במטרה הצודקת שלו. ג'ורג' אורוול, תחת כובע מבקר הספרות, העיר ב-1940 הערה גאונית על הסיבה שבשנות השלושים יצאו לאור רומנים גרועים רבים ואילו השירה (דורם של אודן וספנדר בעולם דובר האנגלית) כבשה את מרכז הבמה הספרותית. לטענת אורוול, נבע הדבר מכך ששנות השלושים חייבו מעורבות פוליטית והשירה טובה יותר בחיזוק עמדות קולקטיביות ובעיצובן מאשר הפרוזה שמתמקדת ביחיד. אבל, כאמור, מוריסון עומדת די טוב במבחן הזה.

הפנייה הזו לשנות החמישים, בספרות שהיא כאמור ספרות "מעורבת" במובהק, כלומר ספרות בעלת עוקץ פוליטי-חברתי, מעוררת גם את השאלה מדוע הרחיקה הסופרת את עדותה? האם הפנייה הזו לעבר נובעת מכך שהאפליה אז הייתה ברורה ובוטה יותר, ואילו בהווה היא נעשתה מתוחכמת וחמקמקה יותר? והאין תפקידו של סופר לחשוף את החמקמקות ותחכום האלה שתחתיהם מסתתרת כנחש בקש האפליה הוותיקה הידועה? ואולי, אם מותר להפליג במחשבות, תפקידו של הסופר היום הרבה יותר קשה, תפקידו להילחם לא באפליה הבין גזעית אלא באפליה שאיש לא מדבר עליה כי כביכול אין להתנגד לה, והיא האפליה המריטוקרטית, כלומר האפליה על רקע הבדלי הכישורים בין בני אדם? כי אבוי לנו אם לא נעודד מריטוקרטיה, אבל אבוי לנו גם אם נראה בה את המפתח הבלעדי לחלוקת הטובין החברתי. האפליה של הטבע ראויה גם היא למאבק מוסרי, כפי שידעו הדתות הגדולות, לא רק האפליות שיוצרת האנושות.