האנטישמיות היא תופעה מסובכת ומורכבת – היא אינה רק תופעה היסטורית-סוציולוגית-דתית, אלא גם פסיכולוגית ופסיכואנליטית – וקולמוסים רבים נשברו על מנת להסבירה.
לאחרונה, ניתן היה להתוודע, בעקיפין, לעוד דוגמה למורכבותה האפלולית של התופעה. מדובר בנקודה קטנה שמצויה בסרט הארוך (בן ארבע שעות) "נימפומנית" של לארס פון-טרייר. זה סרט מעניין מאד (וכפי שניתן ללמוד משמו, לא לטעמו של כל אדם – החלק הראשון בן השעתיים היה יותר מעורר ממעורר מחשבה, אבל החלק השני היה הפוך), של במאי מורכב ומופרע מאד, שקטנו עבה ממותניהם של מבקריו המשעממים והבורגנים הרבים, כמו גם של רוב מוחלט של במאי העולם (למרות שאני בהחלט לא חסיד שלו ובאיזה שלב, אחרי "דוגוויל", הפסקתי לעקוב אחר סרטיו).
והנה, פון-טרייר הואשם באנטישמיות כמה פעמים ובסרט הזה הוא מתייחס – בנקודה שולית, כביכול – להאשמות הללו. המאזין בסרט, המאזין הקשוב וההומני, להרפתקאותיה המיניות של ג'ו הגיבורה (שרלוט גינסבורג), הנימפומנית מכותרת הסרט – הוא יהודי. בחלקו הראשון של הסרט מסביר המאזין הזה, זליגמן שמו בסרט (השחקן סטלאן סקארסגארד), שהוא יהודי אנטי-ציוני, ולהיות "אנטי ציוני זה לא כמו להיות אנטישמי, למרות שכוחות פוליטיים מנסים לטעון אחרת".
זליגמן זה הוא א-מיני, גבר כבן ששים בתול – והוא, לפיכך, המאזין המושלם כביכול להרפתקאותיה המיניות של ג'ו. והנה, העמדת זליגמן היהודי בעמדה האפולינית הטהורה של היצור הא-מיני, היא בעצמה מעידה על איזה סבך ונפתול בנפש (קרוב-רחוק של אנטישמיות) – היהודי כיצור לא נורמלי, לא ארצי, לא חושני. פרויד עצמו העלה את ההשערה שחלק מהאנטישמיות נובע גם מנקמתם של הגויים במי שנתפסים כעיניהם כמייצגים את כוחות הסירוס של היצר בעולם – הלא הם היהודים המקצצים את איברי העונג של ילדיהם הזכרים.
(פסקה זו תכיל ספוילר מרומז, לכן מי שרוצה לראות את הסרט מוזמן לדלג עליה): ולו זו בלבד שזליגמן היהודי הוא יצור נפלה ולכן חשוד, הרי שסופו של הסרט – ולא אחשוף אותו במפורש – מעיד שהוא גם מושחת בכל אי טבעיותו הטהורה.
עכשיו, אין כוונתי לכך שמצאתי הוכחה שפון טרייר הוא אנטישמי, קל וחומר אין בכוונתי להטיף שאין לראות את סרטיו (כאמור, זה סרט מעניין מאד והוא "שם בכיס", כמאמר העם, 99 אחוז מהסרטים שיוצאים למסכים) – ובכלל, עיקר כוונתי בפוסט זה הוא לדבר על דבר מה אחר, שמיד אגיע אליו – אבל רציתי להצביע על דוגמה נוספת ליחס ליהודים בתרבות הנוצרית, יחס מורכב ונפתל, ושאולי השרוטים והמורכבים נפשית והעמוקים ביותר נמשכים אליו ביתר שאת, ולא תמיד מצליחים לצאת מהנושא השואב כמו מערבולת הזה באופן מעורר כבוד (כמו שניטשה נחלץ ממנו, או, כמדומני, סארטר).
——
אבל עיקר מה שרציתי לדבר עליו הוא דבר מה אחר.
וזה הוא: בהיות האנטישמיות תופעה כל כך מורכבת ומסובכת ועתירת היסטוריה ולא ניתנת בקלות – או בכלל – לפתרון, יש בדמותה דבר מה על-טבעי, מסתורי, אפלולי, מטפיזי.
וזה מקור המשיכה (המסוכנת) שלה אצל חלק מהיהודים והישראליים. כלומר, בעוד הוודאויות המטפיזיות מתערערות – היחס לאלוהים, למשל – הנה יש, כביכול, "הוכחה" לקיומם של כוחות מטפיזיים בעצם קיומה המתמיד של האנטישמיות, שלא נעלמת גם כאשר אירע כבר הנורא מכל (השואה) וגם, כשכביכול אין לה הצדקה עוד – עם הקמתה של מדינת היהודים.
לאמונה באנטישמיות יש יסודות מוצקים, והניסיונות קלי הדעת להפריך אותה (על ידי הסבר רציונלי לא מעמיק) רק מסייעים להמשכיותה. כי, כאמור, האנטישמיות לא ניתנת לביאור באופן פשוט או חד צדדי (הסבר דתי, הסבר כלכלי, הסבר היסטורי, הסבר פסיכואנליטי). היא ניתנת, לטעמי, להסבר רציונלי, אבל הוא חייב להיות מורכב מאד.
במילים אחרות: האמונה באנטישמיות היא תחליף לאמונה באלוהים, בבחינת: "לא ברור עוד אם אלוהים קיים, אבל ברור ששנאת היהודים היא תופעה פלאית ולא רציונלית", וקשה לאבד את האמונה בכך שאנחנו סובלים, וגם בארצנו, מאנטישמיות, לא רק מתוך נטייה ישראלית קורבנית, כמו שגורסים בשמאל הישראלי, אלא בגלל שקשה, קשה מאד, לאבד משען מטפיזי. האמונה באנטישמיות היא דת – דת שיש לקיומו של "אלוהיה" "הוכחות" רבות מאד, למרבה הצער – והניסיונות להסביר את האנטישמיות באופן רציונלי – ניסיונות שאני, כאמור, מעודד ובתנאי שיהיו ניסיונות עמוקים ומורכבים – נתקלים בחשד שבו נתקל מי שמביא דבר כפירה לקהילת מאמינים אדוקה.
מבקר חופשי 
תגובות
תודה. ..תמליץ לנו על דוגמאות – למשל- לניסיונות הסבר [עמוקים מורכבים, בעיניך] לאנטישמיות. תוכל?
א.ב. יהושע כתב מאמר מעניין מאד לפני כעשר שנים בכתב העת "אלפיים" וגם התגובות למאמר היו מעניינות (לא קראתי את כולן). סארטר עצמו ב"הרהורים בשאלה היהודית". כמה מאבות הציונות.
אני מסכים עם טענתך על ריבוי הפנים של האנטישמיות, ובעניין זה אני זוכר דווקא לטובה את תוכנית הלימודים מהתיכון, שבניגוד להרבה מקצועות אחרים – בתחום זה דייקה והעמיקה, ולא מצאתי לה מאז אלא תוספת אחת: אני חושב שבעידן המודרני (החילוני יחסית והקוסמופוליטי יחסית), יש לאנטישמיות ממד חברתי יותר מבעבר. כלומר העמדה של היהודי בעולם היא סוג של מעמד חברתי, וכמעמד חברתי יש לה תוקף אוניברסלי ורציונלי. זה כמו שכמעט בכל כיתה אפשר למצוא את "מלכת הכיתה", בלי קשר לזהות הספציפית של התלמידים המעורבים, כך גם כמעט בכל חברה אפשר למצוא אנשים שהם באופיים ובהתנהגותם החברתית "יהודים" (בלי קשר לדתם). ובנסיבות מסוימות אנשים כאלה אפילו יבקשו להתגייר. מהבחינה הזאת האנטישמיות אינה דורשת הוכחה או הסבר יותר מאשר קיום של "מלכת כיתה" או כל תפקיד חברתי אחר.
דרך אגב, נדמה לי שבצורה דומה נוצרת בעולם לאחרונה גם פוזיציה של "מוסלמי" (שמאפייניו המשוערים: "שחור", חסר השכלה, זועם, שמרן וכד'). וסוג מסוים של אנשים שמרגישים הזדהות עם הפוזיציה הזאת ייטו בנסיבות מסוימות אפילו להתאסלם, ובכך לקבל על עצמם בצורה מלאה יותר את המאפיינים החברתיים האלה.
ברוח דבריו של רוני, שאלה פתוחה מבחינתי היא האם, ובמה, שונה שנאת היהודים מצורות אחרות של שנאת הזר והשונה (מצדם של פרטים) ויחס מפלה למיעוט (מצדן של רשויות).
ההיסטוריה והאקטואליה מתעדות אין ספור מקרים של שנאה, אפלייה ורדיפות נגד הזר והשונה. בין אם זה אלה הטוטסים ברואנדה במאה שעברה, האירים והקתולים בכלל בבריטניה בקודמתה, או ההוגונטים בצרפת בזו שלפניה. לשנאה, לדעות הקדומות ולאפלייה צורות שונות ותירוצים שונים לפי הנסיבות השונות, אבל קיים גם דמיון מהותי. צרת היהודים וייחודם – שבכל מקום היו מיעוט. (אם כי חשוב לזכור שלא בכל מקום וזמן הם נרדפו; פשוט היו להם יותר הזדמנויות מלאחרים להיתפס ביותר חכות).
אני חושב לפחות במשולש נוצרים-יהודים-מוסלמים לא היה לאורך רוב ההיסטוריה (עד המאה ה-19) ייחוד מהותי לצלע היהודית, כאשר היא בתפקיד המיעוט.
כלומר, יחסם של מוסלמים כלפי היהודים החיים כמיעוט בקרבם לא היה שונה ביסודו מיחסם כלפי נוצרים במעמד זה, ויחסם של נוצרים כלפי היהודים החיים כמיעוט בקרבם לא היה שונה מיחסם כלפי מוסלמים במעמד (נדיר) זה.
המוסלמים, רוב הזמן, נתנו ליהודים ולנוצרים לחיות תחת שלטונם, אך לרוב הפלו אותם, נראה שהחזיקו בדעות קדומות נגדם, ובתקופות נדירות של פרצי קנאות דתית רדפו אותם פיזית.
אשר לנוצרים, עד עידן הקולוניאליזם יש למיטב ידיעתי שתי דוגמאות לשלטון נוצרי על אוכלוסיה מוסלמית: בספרד ובסיציליה. בשני המקרים גורל המוסלמים היה דומה מעיקרו לגורל היהודים באירופה: תקופות של סובלנות יחסית לצד תקופות של אפלייה, גירוש והמרת דת בכפייה.
ומה במאה ה-20? היהודים עברו רצח-עם, אך כמותם הארמנים, למשל. רצח העם הארמני נתפס אצלנו כדוגמה לרצח-עם, לא חושבים עליו כעל ביטוי קיצוני לתופעה ייחודית של אנטי-ארמניות. כך אולי ראוי להתייחס גם לשואה.
אפשר שהטענה הזו היא מה שהפוסט יוצא נגדו ("הסבר לא מעמיק") והיא בוודאי לא הסבר "מורכב מאד" לכל היבטיה הייחודיים של תופעת האנטישמיות, כגון ההקשר הדתי וכו', אבל היא לדעתי לב התופעה.
תודה על הערותיכם. מה שמייחד אולי – ובין השאר – את הסיטואציה היהודית היא העקביות שבה העם היהודי היה מיעוט בנסיבות שונות ב-2500 השנה האחרונות וכן הקיצוניות ביחס אליו שנוכחותו המיעוטית הזו מעוררת. לכן א.ב. יהושע דן, במאמר המעניין שלו שהוזכר, בשורשי האנטישמיות – שמובילה בפירוש לרצון בהשמדת עם – המצויה כבר במגילת אסתר ("להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים").
כול הכבוד על המאמר הזה. נשמע לי מקורי לגמרי: "האמונה באנטישמיות" – מאוד מאוד חזק. וגם מה שכתבת על ניטשה, שהוא נחלץ מהאנטישמיות באופן מעורר כבוד. חושבת שזה נכון. אגב אחותו של ניטשה לא, היא הייתה נאצית, וזה בכ"ז מעורר תהיות. ברור שהיא ובעלה הנאצים לא היו אינטלגנטים כמו ניטשה 'וזה ההסבר' לנאציותם, אך מה להגיד על היידגר? הערה על הפחד והשנאה בגלל ברית המילה: אמנם זה ברית מילה רעיון יהודי (המוסלמים כמובן מכחישים בתוקף שזה רעיון יהודי, הרי יסודות האיסלם לדידם הם ממקור איסלמי, שהיהודים/בני ישראל זייפו אותו, תוך קפיץ קפוץ מעניין אחורה וקדימה בזמן) אבל אולי מיליארד מוסלמים נימולים, אז למה האנטישמיות זוקפת את המילה/הסירוס לחובת היהודים דווקא? החרדות מהמוסלמי הן נטולות ברית מילה. הרמן הסה כתב שהאנטישמיות נובעת מהקנאה ביהודים על שכתבו את התנ"ך. בעבר חשבתי שזו דעה שאפשר לצפות לה מסופר, שהדבר החשוב בחייו היא כתיבה. אבל היום כבר הבנתי שלקנאה של הנוצרים והמוסלמים ביהודים על רקע תלותם הדתית/תרבותית ביהדות, יש רגליים שקועות עמוק מאוד באדמת החיים שלנו.
תודה תמי על הערותייך
אני עדיין לא יודעת מה דעתי על התיאוריה שלך, אבל הרשומה הזאת כתובה באופן מרתק. תודה.
תודה רבה, לי.
בהקשר הזה מומלץ לקרוא את הספר של דייויד נירנברג מ 2013 על מה שהוא בוחר לכנות ה"אנטי-יהודיות"