מבקר חופשי

*נוסח מעט מורחב של תשובה לשאלה שנשאלה במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות": "מה חסר בספרות הישראלית?"

—–
הסופר הבריטי מרטין איימיס, ידידו של הסופר היהודי-אמריקאי הגדול, סול בלו, אמר פעם בראיון שבלו הטעים באוזניו עד מה הייתה חשובה מדינת ישראל לשיקום הזהות הגברית היהודית. בהתאם לכך, הדור של בלו וזה שבא מייד אחריו, של סופרים יהודים-אמריקאים, שכבשו את לב הספרות האמריקאית הגבוהה במחצית השנייה של המאה העשרים, היו סופרים גבריים מאד: נורמן מיילר, ג'וזף הלר ופיליפ רות. היהודים הפכו להיות גדולי הנואפים באמריקה (היהודים וג'ון אפדייק, נעבעך, כנציג הרוב הפרוטסטנטי). הסיסמה שטבע רות: "יש להחזיר את האִיד ליִיד" הייתה סיסמתם של כמעט כולם. והפרויקט האידיאולוגי הזה שלהם אינו רחוק מפרויקט קימום "הצבר" במסורת שלנו: החזרת הגופניות ליהודי הגלותי הרוחני והחנוּן.

אלא שהפרויקט שלהם מתגלה כרחוק מאד, בעצם. כי בתרבות העברית לא צמחה מקבילה של ספרות טובה גברית מינית. למעשה, אם יש דבר מה שחסר באופן בולט בספרות העברית לדורותיה הרי זו ספרות גברית: כלומר, ספרות שבמרכזה מיניות גברית אקטיבית. מדוע זה כך? מדוע יכול היה סול בלו ללמוד מישראל על גבריות יהודית בעוד הספרות הישראלית עצמה ממעטת להציג דוגמאות כאלה? לפני שאפנה לתשובות אני רוצה להציע הסתייגות אחת לקביעה הזו, ומיד לסתור אותה. ניתן לטעון שכיום בכל העולם יש מעט ספרות גברית מהסוג שאני מדבר עליה, עיין ערך הספרות היהודית אמריקית הצעירה שהפכה מגברית לילדית. ומאידך גיסא, לכאורה גם אנחנו היינו פרועים בעבר. לכאורה, שנות השבעים אצלנו הן העשור של ספרות גברית בוטה: יעקב שבתאי ודן בן אמוץ וחנוך לוין. אבל כל זה רק לכאורה. דן בן אמוץ אף פעם לא הבקיע לספרות הקאנונית, ויש לשער שבין השאר בגלל עיסוקו בגבריות משולחת (וכך גם יהושע בר יוסף). יצירתו של שבתאי היא יצירה מוראליסטית בבסיסה, צזאר משולח הרסן נשפט על ידי המספר כניהיליסט (ובכל זאת, כידוע, "עם עובד" לא רצו להוציא את הספר שעוסק לטעמם ברדיפה ריקה אחרי נשים). אין כאן חגיגה של הגבריות כי אם ביקורת שלה (באותו אופן גם יצירתו של אורי זוהר משנות השבעים, כפי שמפספסים רבים שאוהבים או שונאים את סרטיו, היא יצירה מוראליסטית בבסיסה, לא יצירה "חרמנית" אלא יצירה המבקרת את הגבריות משולחת הרסן; מי שצפה בעיון בסרטיו של זוהר בשנות השבעים, "התרנגול" ואחריו "הטרילוגיה התל אביבית", לא היה צריך להיות מופתע כלל וכלל מחזרתו בתשובה; ורק לשם הגילוי הנאות: אני אוהב את סרטיו של אורי זוהר). ולוין מציג כידוע גבריות פסיבית. ובכן, היוצא מן הכלל לכאורה דווקא מעיד על הכלל: אנחנו חיים בחברה שהספרות שלה "מהוגנת" ו"מכובדת" מאד מבחינה מינית ובפרט מבחינת המיניות הגברית (המיניות הנשית יכולה להתהדר באידיאולוגיה נאורה של "שחרור" ואילו המיניות הגברית היא סתם הדוניזם). בעשור וחצי האחרון היחיד כמעט שיצר יצירה משמעותית גברית הינו גדי טאוב ב"אלנבי", ואילו הספרות הגברית העממית שכותב אילן הייטנר נאלצה לחזר אחר פתחי ההוצאות בהתחלה כי לא נמצא לה מו"ל. הגברים שלנו, לכל הפחות הגברים הספרותיים שלנו, מסורסים קצת. ופיליפ רות עלה על זה בשלב מוקדם כשהוא שולח את פורטנוי שלו ב-1969 לארץ הקודש על מנת לגלות עד כמה פוריטניות בנות הארץ האמיצות והיפות (אם זכרוני אינו בוגד בי, פורטנוי חוטף מכות מקצינת צה"ל יפה שנחרדת מההדוניזם שלו; בשלב מאוחר יותר, ברומן של רות מ-1995 שגיבורו פרוע יותר מינית אף מפורטנוי, מיקי שבת, מ"התיאטרון של מיקי שבת", מואשם הגיבור האשמאי הזקן בכך ש"לא אכפת היה לו מישראל").

מדוע זה כך? מדוע בחברה גברית ומצ'ואיסטית כמו שלנו לא נכתבת בהתאם ספרות גברית? מדוע אף, ייאמר אגב אורחא, הסופרים היהודים אמריקאים הגדולים לא נתקבלו בארץ כחלק מה"קאנון" הבינלאומי, ונתפסו במעומעם כספרות זולה (דבר המתבטא, למשל, בכך ששתי ההוצאות הספרותיות יותר שלנו, "עם עובד" ו"הספרייה החדשה", לא הוציאו לאור אותם, והם יצאו בעיקר ב"זמורה ביתן"; מי שניזון מההוצאות הקאנוניות יותר שלנו יכול היה בטעות לחשוב שחוץ מטוני מוריסון – ואולי פול אוסטר, דמות מינורית ביחס לסופרים שאני מדבר עליהם כאן – לא היו סופרים חשובים באמריקה מדורו של פוקנר ואילך).

כמה השערות ניתן לשער כתשובה: 1. האנרגיה הארוטית של מיטב בנינו הופנתה להזרעת הארץ ולמלחמה ולא למלחמת המינים. 2. קוטן השוק הספרותי העברי שאינו מאפשר שוליים רחבים דיים לחריגות מהנורמה. 3. היעדרה של חברת שפע מקיפה דיה שבתוכה המיניות תופסת מקום מרכזי יותר. 4. המורשת היהודית הפוריטנית. לפיליפ רות היה קהל של שיקסות ואילו הקהל שלנו הן האמהות של פורטנוי.