מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יש לי חבר שטוען שניתן לדעת אם ספר הוא ספר טוב מקריאת כמה עמודים בודדים ממנו. מנחם בן צדק, הוא אומר. אין צורך לקרוא ספר עד תומו על מנת לדעת מה ערכו. כדאי לך לאמץ את התפיסה הזו, כך תוכל לפנות זמן לדברים אחרים, להיפגש איתי יותר, למשל. אבל מנחם בן (מבקר שירה מצוין ואיש עצמאי-מחשבה) שגה בעניין זה. כלומר, ניתן לדעת מקריאה של מספר עמודים שבספר יש פוטנציאל, או, לחלופין, שהוא לא יהיה יצירת מופת אם התנסחות עילגת או עודפת או לא מדויקת כזו מצויה בפתיחתו. אבל גם אם ספר אינו יצירת מופת הוא עדיין יכול להיות מצוין, טוב מאד, טוב או בינוני (גם אם הוראציוס, המשורר הרומי הגדול, כתב שלמשוררים אסור להיות בינוניים); ולחלופין, אם בפתיחת ספר מסתמן פוטנציאל הרי שהוא גם יכול בהחלט להכזיב. קריאת רומן היא תהליך – "מסע", אם נהיה סנטימנטליים – שבמהלכו אתה עורך סיכומי ביניים בדבר ערכו של הספר ואלה משתנים והולכים. תיאור הקריאה שלי ב"המתרגמת" (שראה אור במקור לפני כשנה בארה"ב) אולי ימחיש זאת.

ההתחלה כאן מבטיחה. בגוף שלישי מסופר סיפורה של האנֶה שוברט, מתרגמת מיפנית לאנגלית, בת חמישים ושתיים, שחיה בסן פרנסיסקו ושוקדת על תרגום רומן יפני מצליח שמסתמן כאירוע ספרותי גם בארצות הברית. הסופרת נכנסת בעקבות הגיבורה שלה לנבכי עבודת התרגום באופן שממחיש את מורכבותה. עדיין בפתח הרומן, האנה עוברת תאונה שבעקבותיה היא מאבדת את יכולתה לדבר אנגלית אך משמרת את יכולתה לדבר יפנית. כך שהשליש הראשון של הרומן מציע ריאליזם מתון-קצב ומפורט עם רובד הגותי משמעותי, ריאליזם כלבבי. כלומר תיאור מלא, פחות או יותר, של חיי אדם, בצירוף דיון בסוגיית היחס בין השפה שאנו דוברים לזהותנו, בסוגיית מהות עבודת התרגום, בסוגיית היחס בין המוח החומרי לאישיותנו, דיון אופנתי אבל מעניין (אוליבר סאקס, למשל, ובפרוזה: "יוצר ההדים" של האמריקאי ריצ'רד פאוארס). אמנם כמה אותות אזהרה נצנצו כבר בשלב זה. למשל, הנגיעות הסנטימנטליות שקיימות בסיפור האהבה שהאנה מתרגמת, אותו פורנו של נשים בדבר אהבת אמת נצחית, אבל הסיטואציה הבסיסית שלתוכה הטילה הסופרת את גיבורתה היא הברקה.

אלא שאז בא רובו של הספר והרס את הרושם הראשוני. ההרס, חשוב לומר ולהבחין, הוא הרס דק מאד, גם אם משמעותי. על פני השטח – אם לא תופסים מרחק מסוים – הספר ממשיך להיות מוצלח: אותו ריאליזם מפורט ואמין עם רובד הגותי משמעותי. האנה, שהאנגלית עוד לא שבה אליה, נוסעת לכנס מתרגמים ביפן. שם היא פוגשת בסופר שאת ספרו תרגמה הדוחה את התרגום שלה בכעס ובטענה שהיא לא הבינה את הדמות הראשית. כיון שדבריו מזעזעים אותה וכיון שהיא יודעת שהדמות בספר התבססה על שחקן בתיאטרון יפני מסורתי, היא יוצאת אל הפרובינציה היפנית ונפגשת עם השחקן ששמו מוטו, גבר בן גילה, גבר שנטש את הבמה בגלל שאשתו עזבה אותו. התיאור התמציתי הזה אולי כבר מלמד על הבעיה המרכזית כאן: הגודש. כמה נושאים גדולים ניתן להכיל בספר אחד? היחס בין בדיון למציאות, היחס בין תרגום לבין מקור, החינוך הסנטימנטלי של האנה בידי אותו מוטו שמלמד אותה שלהתגבר על קשיים באמצעות הדחקתם אינו פתרון טוב, היחס בין יפן למערב. ועל זה יש להוסיף את תיאור יחסיה של האנה עם בתה, בריג'יט, שאותה לא ראתה מזה שש שנים, מאז שהאחרונה התחברה לכת דתית וסירבה להיפגש עם אמה וכן תיאור ניסיונה של האנה לכתוב בעצמה מחזה. ועל הגודש נוספות בעיות נוספות. ראשית, ישנה כאן איזו ארומה דקה של אי-מקוריות. בקריאה זיהיתי קורט פטליזם אליס מונרו-אי (שכתבה סיפור גדול על אם שבתה מתנכרת אליה לטובת כת דתית) ורמז למרירות לאקונית קוטזי-ית, מספרו הגדול "חרפה" (גם שיילר משתמשת במונולוג פנימי המורכב בחלקו משאלות; במעבר מדיאלוג ישיר עם מירכאות לדיאלוג עקיף; וגם הגיבורה שלה, כמו הגיבור של קוטזי, עסוקה בכתיבה של יצירה והשניים עוסקים כאחד ביחסי הורה-בת). וכמוזכר, אולי גם ניחוח מ"יוצר ההדים" קיים פה (רומן שזכה ב"פרס הספר הלאומי" בארה"ב, בעוד מונרו וקוטזי הם זוכי נובל – אולי זה הבסיס המשותף לסופרים מהם מושפעת הסופרת?). בנוסף, יש כאן סממנים מובהקים, גם אם דקים, של כתיבה סנטימנטלית, למרות הציפוי המתוחכם ואף החכם באמת של הטקסט. גבר זר ומסתורי שמלמד את הגיבורה לא לשים "תוויות" על אנשים ולעומת זאת לחיות את החיים "באמת"; התפעמות-יתר מאמנות; ריפוי הדדי הנוצר בעקבות מפגש בין נשמות. גם הגודש התמטי בעצמו, שהוזכר לעיל, הופך להיות מאפיין סנטימנטלי (כמכריז: 'אוי, כל כך הרבה נושאים חשובים! כמה מסעיר!'). ועוד עניין: פער קטן הולך ונפער בין המשמעויות שהרומן גדוש בהן לבין העלילה עצמה שנועדה לשאת אותן. והפער נפער לטובת המשמעויות. כך שהספר הופך לתצוגת קונספטים שהמציאות היא אילוסטרציה לא מספקת שלהם, היא כורעת תחתם.

ועם כל זאת, אז בא הסיום של הרומן והנה יש בו דבר מה מרגש, מרגש באמת, למרות השימוש השחוק והמנוצל-לרעה בשם התואר הזה. מרגש התיקון שעושה האנה, בהבנתה ובקבלתה את שבריריותם של הבריות – של בתה, של מוטו, ואף של הדמות הבדויה שהיא תרגמה את חייה באופן שגוי.

כך שהסך הכל המצטבר הוא רומן לא גרוע. ברוח הימים המתקרבים עלינו: כמו הליכה לים, כשהמים עוד מעט קרים, ועם זאת השמש כבר קופחת, ובכל זאת השחייה והבטלה מרעננות.