מבקר חופשי

אמנון נבות  ביום מאי 17, 2014 בשעה 11:13 AM

קישור לתגובה | להגיב

בועז יקיר, חוששני שמדעת או בלעדיה קלעת למטרה שלי. – והסדרה שערך נתן יונתן ב'ספריית פועלים' היא בגדר דוגמה מובהקת לדברים שכתבתי לגלסנר. בשנות השבעים אמנם נמשכה
מסורת האנינות שמייסדה הוא בעצם עזריאל אוכמני הקשיש ("מות יסאנדה" לאורפז,"הקול והזעם"
ו"אור באוגוסט" לפוקנר וכו') ואולם משנות השמונים ואילך חל הליך קשה של פיחות ודרדור – בהנהגתו הישירה של נתן יונתן,שכבר החל לשלוח את המתדפקים על שעריו "למצוא מימון"
(ניסוח פואטי מעודן ל"כתוב צ'ק או לך ת'חפש ת'חברים שלך" העדכני).שני הסופרים שהזכרת,
בוצ'ן וסמו, היו דריוואטים של נוסח פנחס שדה ,שהמירו מרכיבים רבים של המהלך האידאי
בכאוס אישי של "אני ואפסי עוד" שאצל כבוד הרב פלדמן=שדה היו ממוננים היטב.(אמנם,קיימת
דיפרנציאציה ערכית בין בוצ'ן לסמו,אבל את מי זה מעניין, היום) ועיקר התקלה הייתה שמעבר
למה שכתבו לא היה להם הרבה לאן ללכת. (עורך טוב היה מזהיר בחומרה את השניים מסכנה זו
ונתן יונתן היה רחוק מהגדרה זו כמרחק האור מן הנמרים.)

אני כבר זקן מלחזור ולשחק את תפקיד קסאנדרה ג ם בהקשרה של "זיקית" ועורכיה האכסצנטריים.
לדידי העקרון חשוב : התרגום נועד ל ש ר ת (ישירות או בעקיפין) את הספרות העברית.אם מו"ל
ע ב ר י אינו רואה בספרות העברית את חזות הכל,אחת היא לי כל הישגיו.למיטב שיפוטי הוא אינו טוב מ'סטימצקי' ואולי ג ר ו ע ממנה,שכן זו הרשת עוד רואה לנחוץ להקצות מדף ורבע לספרות
מקור – מה ש"זיקית" לא עשתה עד היום ועל פי השמועה, תעשה זאת בעתיד תמורת טבין וטקילין.
אבל העקרון המפעיל אותם, האכסצנטריות והביזאריות המהותית, הם המחשידים אותם בעיני יותר מכל, לאמור, שגורלם יהיה כגורל "עקד" הנלעגת או כגורל הסדרה של נתן יונתן.

כשכתבתי דברים דומים לאלה (בשנות השמונים של המאה שעברה) -אז היה מדובר בתרגום סופר איטלקי בשם ליאונארדו שאשא, התגולל עלי בני ציפר ,עורך תרבות וספרות עד היום הזה, וטען
במאמר מערכת שאני מתנהג כמו בארבאר במחיצת סנאטורים רומיים מעודנים.ציפר מבחינתו צדק – עדיף כתבן בלשים איטלקי חצי מפוקפק על הספרות העברית כולה – הלא ציפר טען באוזני מפורשות שכל אימת שהוא רואה ספר עברי עליו לדכא את רפלכס ההקאה,וגם עורכי זיקית לא טועים – למה יסכנו ממונם
על מה שהוא זר להם ונשמע באוזניהם כיללת בארבארים (ספרות עברית) – ואם יצא להם למלא כיסם מבארבארינו חסרי הדעת והעידון – מי יגנה אותם על זאת? וגם אתה צודק ,וגם גלסנר,
המארח אותנו בפונדקו, צודק, ורק אני טועה בלי הרף,מזה ארבעה עשורים וחצי.

אמנון נבות  ביום מאי 18, 2014 בשעה 12:58 AM

קישור לתגובה | להגיב

גלסנר,אשתדל לענות לך ברמה עקרונית. :

1."זיקית" ככל גוף אחר,אינה פועלת בחלל ריק. היא מצייתת לדפוסים ומודלים שלפי שעה עלומים מן העין.מפעיליה א י נ ם אנשי ספרות במובן הממוקד של המושג – הם חובבי ספרות (ולו גם במובן החיובי של המושג).הם "מתחילים",וחוששני שאין להם מושג קלוש לסכנות הדרדור וההשחתה האורבות לפתחם , זה אפוא תפקידנו לבדוק את הנחות היסוד שלהם על סמך דגמים מן העבר,
המצביעים – לא באופן חד משמעי וחותך, אבל במימדים של סכנה ברורה ומיידית,על מקדמי ההשחתה הצפויים לפתחם."עקד" היא דוגמה מובהקת, כתב העת "המעורר" – לא זה של ברנר,אלא זה שראה אור לפני עשור וחצי בעריכתם של צמד חובבי ספרות (פלוני,ארז שוויצר הוא אחד מהם,את שם רעהו איני זוכר) יהווה דוגמה נוספת.לענף נרקב זה של יומרנות לדגם את ספרותנו על פי ספרות עולם.כמובן,סכנת ההשחתה אורבת וארבה גם ליזמויות מו"ליות של אנשי ספרות מובהקים (מדוגמת מנחם פרי) והדברים הם בחינת קל וחומר,סדרת הספרים של " ספריית פועלים" בעשור השמיני של המאה שעברה היא עוד דגם של דרדור.עד לרגע זה ממש זכו עורכי "זיקית" בהצלחה משום שנטלו ספרים 'מן המדף' של ספרות העולם – וקלעו באופן זה או אחר לשכבה היותר אנינה של קוראים אסקאפיסטיים.ועכשיו,על פי השמועה,הם שולחים ידם גם בספרות עברית,בה אין להם,חוששני,מושג קלוש,ובכוונתם לציית
ואף להוציא יקר מזולל על בסיס המנהג העכשווי של סופרינו לחלץ רומאן מובנה מתוך כאוס של
מילים – באמצעות עורך המסופק להם תמורת טבין ןתקילין – עוד נקודה חמורה מאין כמוה שהביקורת הנוכחית לא נגעה בה. והיא עוד סניף של הדרדרת הפושה פה בספרות.

2,3 : אני איני יוצא נגד ספרות מתורגמת מכל סוג שהוא : אני כן יוצא נגד הטריוויאליזאציה
של הליך התרגום והליך ההוצאה לאור של ספרים מתורגמים, זאת כאשר יצירות דוגמאיות
חג פעמיות בספרות המאה העשרים טרם תורגמו גם כאן,גלסנר,דרושה הירארכיה כלשהי.
כמובן,לא נבוא בקרי עם הללו שמתעקשים לתרגם מיני ביזאר משובלל ,אבל אולי אין למהר
ולקשור להם כתרים.

הבעייה היא לא מה שטוב,טוב פחות, בינוני או גרוע – הספרות פה על סף כיליון,גם במובן
הפיזי ריאלי של המושג (מספר קוראיה ושוחריה מתאפס והולך ואחרוני הקאניבאלים שעשו בה שמות עומדים לפשוט רגלם כתרנגולת שחוטה – עיין ערך סטימצקי וסדרת הפרוזה של מנחם פרי) וגם
במובן הערכי היא מידרדרת למימדים של בדיחה נואשת (עיין ערך: פרס ברנר האחרון,או זוכי
פרס ראש הממשלה לספרות – מספיק להתבונן בשמות השופטים ו -כן,אל תקרא את האחרון של חיים באר). האם יקום בר דעת ויתייחס ברצינות כלשהי לסופרים שעד לפני עשור נחשבו טריוויאליים עד אין קץ ועכשיו הם זוכים בפרס ברנר? האם יש לנו ,המבקרים,פלטפורמה כלשהיא לברור בנחת מה טוב או פחות טוב? השאלה מ ז מ ן אינה שאלת הקצוות,- המרכז כאן נפרם ומתכווץ כמין עור יחמור ברומן הידוע של בלזק. ברנר מזמן אינו הבעיה ורחוק מלהיות פתרונה האפשרי.

הפרקוסור  ביום מאי 18, 2014 בשעה 8:17 PM

קישור לתגובה | להגיב

אתם מחמיצים רעיי את העניין העיקרי עם הוצאה חביבה ובלתי מזיקה זו ועם החלטותיה, אם תשימו לבבכם לבחירות, תגלו שרובם ככולם ספרים לכאורה "קלאסיים", אך כאלו שפורסמו לפני יותר משבעים שנה, מה זה אומר? זה אומר בפשטות שאלו ספרים שלא צריך לקנות זכויות תרגום עבורם ולהתחלק ברווחים, וזה אומר בפועל שזה הקו המנחה של ההוצאה, לפני כל היתר, ולכן מתוך הקו הזה הם בהחלט עשו דברים ראויים, ז"א תומס וולף הוא ספר מצוין ואולי עוד אחד וחצי, אבל האחרים, מלבד קוצרם, אין בהם בשורה מרעישה בלשון המעטה

אוריאל קון  ביום מאי 20, 2014 בשעה 12:08 PM

קישור לתגובה | להגיב

שלום רב. ראשית כל תודה לכולם על כך שהשקעתם מזמנכם כדי להגיב, לתמוך או להתקומם נגד פועלנו המו״לי.תודה גם לאריק גלסנר על שכתבתו זמינה בבלוג שלו. אנסה להגיב בקצרה לכמה מהדברים שנאמרו – במהרה כי אנחנו צריכים לרוץ לדפוס כדי להגיע להדפסה של הספר של גרטרוד קולמר ואדלברט שטיפטר שעומד לצאת לאור. מתנצל מראש על העברית הלא תקנית שלי, שכן שפתכם היא לא שפת אמי ואני מתקשה לכתוב בכנענית כדי שזה ישמע יותר יפה. אז ככה:
בועז, תמיד חלמתי שספרים שיוצא לי לפרסם יזכו ליחס מצד אנשי מוזיקה, בידיעה שיש איזו הבנה בלתי אמצעית, אוזן ספרותית ורגישות שלא תמיד באה לידי ביטוי בקרב מבקרי ספרות. בטח שלא בארץ! מקום שבו ביקורת הספרות כמעט שלא קיימת אלא באופנים אנטי אינטלקטואלים או נוקשים להפליא. אתה מזכיר את הדיסקים, או את המוזיקה של ecm. ובכן, אין לך מושג כמה אני חלמתי בילדותי להיות כמו מנפרד אייכר, להיות חלק מהבנייה של צליל, של עולם גרפי, ולקדם עשייה שונה. כמה רעננות הביאו ההקלטות של ecm! צורת ההקלטה, אנשי סאונד שהיו אמנים, שמות של אמנים שקשים לביטוי, ועוד. אבל בועז, אוי אוי אוי! איזו ביקורת קטלנית קיבלה ecm בחלוף השנים! הפסנתרנים פתאום לא נשמעו כמו ביל אוונס, הקונטרבסיסטים לא נשמעו כמו פול צ'יימברס; בקרב אנשים רבים ומבקרים, הדיסקים של ecm לא היו בכלל מוזיקה. הבה נזכור שחשבו גם בעבר שמונק לא ידע לנגן; חשבו שססיל טיילור לא יודע לקרוא תווים; בפריז בתחילת המאה ה-20 מבקרים כינו את הקונצ׳רטו לעוגב של פולנק כיצירה ״קלה״, ״שנונה״ כלומר שטחית ולכאורה ״לא עמוקה״ – בדומה לדבריו של דרור בורשטיין על ספרינו. אבל יותר מלחשוף את חכמתם של המבקרים, האמירות האלה חשפו את חולשתם: את עצם העובדה שהיה להם חסר שיעור ענק במוזיקה מודרנית. עם הופעתו של פולנק אמרו: רגע רגע! יש לנו את גבריאל פורה! אבל עם פורה אמרו: רגע רגע! אנחנו עוד עם סאן- סאנס! אבל העיקר הוא שהמוזיקה לא רצתה לחכות, למרות המתלוננים. כמה בוז קיבל אלבן ברג! או כמה מכות קיבלו מלחינים אנגלים נוסח באקס, וולטון או אדם כשהיו צריכים לנכס לעצמם מרחב שהיה כבוש כולו על ידי אלגר או וון-ויליאמס. בקיצור בועז, מנפרד אייכר שינה את האופן שבו האזנתי למוזיקה. לא משנה אם אחר כך התרחקתי ממנו, או ממפיקי ג׳אז אחרים כמו אורן קיפניוז – אני תמיד חוזר אליהם. ואם אצליח לעשות אחוז אחז ממה שהם עשה, איזה כיף!

לאדון נבות: אני מעריך את דבריך, באופן כללי. אני מדגיש, באופן כללי. מעריך גם את הספקות וגם רתיעתך מפני גורם תרבותי חדש יחסית (7 שנים). עם זאת, הייתי שמח להיבחן על ידך דווקא על מכלול החומר הספרותי שפרסמנו, שנראה לי שאינך מכיר מספיק. אם לציין כמה סופרים: יוזף רות, מרסל שווב, ז׳אן אשנוז, פסקל קיניאר, אוגו קורניה, מריסה מדיירי, לורנצה מאצטי, חואן חוסה סאר, אנטוניו די בנדטו, אודט אלינה, אקטור טיסון, בנז׳מן קונסטאן, ויליאם בקפורד, ססר איירה, פרננדו ואייחו, מריו לבררו, מריו בייטין, פבלו דה סנטיס, סרחיו ביסיו, אירומי קוואקמי, אלחנדרו סאמברה, מרקו דנבי, סרחיו צ׳חפק, ריינלדו ארנס, חוליו קורטאסר, קודולפו פוגוויל, סילביה איפרגירה, ועוד. זאת בנוסף למכלול הספרים של זיקית – 11 שיצאו לאור וארבעים וחמישה שבתהליך עבודה. יש לי רושם שבדומה לכל תרבות שנמצאת תחת מצור עצמי, הפסיקות שלך נעשות במנותק מהקשרים רחבים יותר וכאמור ללא היכרות מספקת עם הספרים שלנו. כיוון שאני שמח בימים אלה (קבוצת הכדורגל שלי בארגנטינה זכתה בליגה לאחר 7 שנים קשות), אני רוצה להציע לך הצעה: שלח לי כתובת ואשלח לך 50 ספרים. תקרא אותם בסבלנות ותפסוק.
אמירתך על הטעם האכזצנטרי או האוונגארד או ה״חובבני״ או הביזרי, נראות לי שגויות לחלוטין, לא מבוססת ולא כל כך אתיות. מה שכן, מכל מיני סיבות אני מחשיב את עצמי חובב ספרות ולא ״מקצוען״ של הספרות. כולנו מכירים את הנזקים שגרמה ההתמקצעות של הספרות החל מהמחצית השנייה של המאה ה19. חלק לא קטן מהספרים שהוצאנו לאור בשבע השנים האחרונות לא שייך לאוונגארד של הספרות אלא שמדובר על יצירות מכוננות בין אם אתה מכיר אותם ובין אם לאו. בקיצור, לקרוא ואז לפסוק.

עכשיו לדרור בורשטיין: השיח על גרסיה מרקס אותו הצגתי במאמרי הוא שיח חיי וקונצנזואלי באמריקה הלטינית. אני חושש שאתה מדבר בלי ידע ממשי בתחום – ספרות לטינו אמריקאית. אתה מדבר מהבטן, מדבר סובייקטיבית, ומתוך זעם שנגרם מנימת הדברים שלי – אולי גם מתוך חלק קטן מהספרים שפירסמנו, ושיצא לך לקרוא. יש בארץ שלושה או ארבעה אנשים בלבד שקשורים ומכירים לעומק ספרות לטינו אמריקאית. אני ממליץ לך – אם הנושא מעניין אותך באמת- להיות מאזין חופשי באחד הקורסים של דר׳ דניאל בלאושטיין או של פרופ׳ רות פיין באוניברסיטה העברית – שם תוכל לרכוש ידע קונטקסטואלי ולהכיר חומר עיוני הקשור לספרות זו. אני רק יכול להציע לך הצעה דומה למה שהצעתי לאדון נבות: אשלח לך מבחר של 30 סופרים לטינו אמריקאים מכוננים, ללא כל עלות. תקרא לעומק ואז תפסוק – זה לא ראוי לדבר מתוך איגנורנטיות על תחום שאתה לא ממש מכיר. אין לי בעיה שתכעס על הטון, או על השמחה האולי מוגזמת שלנו בפרסום כל ספר, ואין בעיה שתחלוק על הכל. מה שכן אני מגנה את הטענה שלך על כך שהמאמרים שאני כותב מיועדים למהלך יחצני – אני לא עושה יחצ ועל כל מאמר שלי אני רוכש הרבה חברים, אבל גם הרבה מתנגדים. תקבל בבקשה את העובדה שהטקסטים נכתבים מתוך רצון ליצירת שיח ספרותי ממשי. הם משקפים רעיונות ותפישות שאני מחזיק באמת, והן רוכבות על עולם עיוני אמתי, לא על דעה סובייקטיבית. לבסוף הייתי שמח להפנות אותך לכמה מספרי זיקית העתידיים – אני חושב שהם יוכלו לתרום לכתיבתך ולמה לא, גם לתפישותיך בנוגע לספרות מודרנית. אולי לא – אבל אתה לא תפסיד כלום מהקריאה – רק טיפה זמן.

הערות נוספות: לפי המדיניות שלנו לא נוציא לעולם ספר במימון עצמי. אנחנו כן מתכוונים להוציא לאור ספרות מקור – עברית ופלסטינית – במימון שלנו כמובן. עם זאת שלוש השנים הראשונות בזיקית נועדו לספרות מתורגמת, למעין שרטוט קטן של מתאר או של מפה שתצביע על הטריטוריות הספרותיות שמעניין אותנו כרגע להציג בפני קהל הקוראים. אנחנו בסך הכל קוראים וכמו החלום לעשות כמו מנפרד אייכר בecm, מעניין אותנו להתעמק, לגלות טקסטים, ללוות אותם בטקסטים קלסיים ולשתף אותם עם קהל הקוראים בצורה המוקפדת, היפה והכנה ביותר. זה מה שאנחנו עושים. וכמו שאמר רוברטו ארלט: ״ושהמסורסים ימשיכו ליילל״.