1. משפט גדול של המשורר ויליטם בטלר ייטס:
"WB Yeats attributed to his father the remark that "Poetry is the social act of the solitary man"
לקוח מתוך מאמר קינה על "מות הרומן" – מעט מבולבל ו"בוקר טוב אליהו-אי" ועם זאת אולי שגוי, ובכל זאת לא נטול עניין – של הסופר השנון ויל סלף
http://www.theguardian.com/books/2014/may/02/will-self-novel-dead-literary-fiction
2. בלי קשר למידת התקפות של הפילוסופיה הקאנטיאנית וזו שצועדת בעקבותיה, זניחתה, בראיית העולם המדעית הפשוטה של זמננו, כרוכה בשני אבדנים:
א. אבדן הממד המסתורי של הקיום/יקום – אותו "הדבר כשהוא לעצמו". גם אם אין לנו יכולת להגיע אל אותו נעלם שמעבר לתופעות, ואין לנו יכולת כזו, כידוע, לפי קאנט, הרי שעצם קיומו הוודאי של אותו X, לדידו, מוסיף ממד-עומק לקיום. זניחת התפיסה הזו (בלי קשר אם זו זניחה מנומקת או לא) – היא אבדן של קסם.
ב. אבדן ההכרה כי הסובייקט האנושי מכונן את העולם – ולפיכך חשיבותו האדירה של הסובייקט הזה. זניחת התפיסה הזו (מנומקת או לא; לדעת אלה שלא התוצאה היא מטריאליזם "פורח באוויר"), יוצרת תפיסה א-הומניסטית, כלומר תפיסה של עולם תוך התעלמות מכך או כפירה בכך שהסובייקט האנושי מכונן אותו.
ראיית העולם הקאנטית העניקה, בלי להתכוון אולי לכך ואולי עם להתכוון ההפך מכך, מסתורין מחד גיסא והומניזם מאידך גיסא. נטישתה היא גם נטישתם של אלה.
תגובות
בקשר ל2, זאת התגובה שלי (כפי שמתברר, בדיעבד) http://wp.me/pSKif-hHA
תודה, מרית. מעניין.