פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
כמבקר, מן הסתם, אני מקבל לביתי ספרים רבים לקריאה. מחלקם אני נהנה, ממקצתם אף נהנה מאד, ואילו קומץ זעום מהם אני אף משאיר בביתי בתום הקריאה (לו הייתי משאיר יותר מקומץ היה ביתי הופך לבית ספר ולא למקום מגורים). הקומץ הזה מכיל ספרים עקרוניים בעיניי, ספרים שברור לי שאחזור אליהם, ספרים שבכוונתי לכתוב עליהם ביתר הרחבה מתי שהוא בעתיד. מהשנה האחרונה, למשל, השארתי בביתי רק את ספריהם של דיוויד פוסטר וואלאס, קרל אובה קנאוסגורד, והקלאסיקות של גוגול, וורטון, גונצ'ארוב ודיקנס (ואולי עוד ספר או שניים ששכחתי למנות). מהרומן החדש של ג'ון באנוויל נהניתי מאד, אבל לא אותירו בביתי. ואנסה לנמק את שתי ההצהרות האלו מיד.
באנוויל (1945) האירי הוא מחשובי הסופרים החיים הכותבים באנגלית. ספרו "המוקצה" זכור לי כיצירת מופת ואילו ספרו "תיק הראיות" כיצירה חזקה מאד. עם זאת, ספרים אחרים שלו, פחות מרשימים משניים אלה, אם כי הם עדיין טובים מאד, ביניהם ספרו "הים" שזכה ב"בוקר" (לא הדוגמה היחידה המוכרת לי של ספר חלש או חלש יחסית של סופר חשוב שזכה בפרס היוקרתי; "אמסטרדם" של איאן מקיואן, למשל; לפרסים, בקיצור, צריך להתייחס בחשדנות).
"אור קדומים" הוא ספר באנווילי טיפוסי. רוצה לומר, זה הוא מונולוג שבמרכזו התרחשות מפוקפקת מבחינה מוסרית ודמויות רקובות (כאן ההתרחשות מעט פחות מפוקפקת מזו שנפרשת ב"המוקצה" ו"תיק הראיות" וכך גם פחות רקובות הדמויות), מונולוג הכתוב בשפה סמיכה ופיוטית, מטאפורית ורחבת השכלה, מענגת בעושרה. המסורת הזו היא מסורות נאבוקובית במובהק, שבאנוויל קשור אליה. הרומן שלפנינו במיוחד קשור ל"לוליטה".
המספר ברומן הוא אלכסנדר קליב, שחקן תיאטרון מבוגר על סף הזקנה, שנזכר בפרשיית אהבים יוצאת דופן מנעוריו בעיירה אירית בשנות החמישים. אז ניהל אלכס, בן החמש עשרה, פרשיית אהבים עם גברת גריי, אישה נשואה בת שלושים וחמש ואם לשניים, אחד הילדים הוא חברו הטוב ביותר של אלכס. במקביל לפרישת פרשיית האהבים מן העבר עוד שני נושאים מגולל הרומן: התאבדותה של בתו של אלכס, קס, אינטלקטואלית צעירה ומיוסרת, עשר שנים לפני ההווה של הרומן; הזמנתו, בסמוך להווה של הרומן, ובעקבותיה השתתפותו של אלכס בתפקיד ראשי בביוגרפיה קולנועית של אינטלקטואל מפוקפק מבחינה מוסרית בשם אכסל ואנדר, ויחסי האב-בת שנרקמים בינו לבין השחקנית הראשית, היפה, המפורסמת והמעורערת, דון דבונפורט.
ברמת המיקרו, בקריאה של משפט אחרי משפט, תענוג גדול לקרוא ברומן הזה. המשפטים מחוטבים ועם זאת, כאמור, סמיכים. המציאות בספריו של באנוויל, עולם הטבע והנוף האנושי, מתוארים בדקות אך בצבעוניות, המציאות כך מעט מוגבהת, באמצעות מה שניתן לכנות פומפוזיות מעודנת, הייתי אפילו אומר פומפוזיות קתולית (כאן למשל, "לא אשאל איזו עסקה נסגרה שם במסתור אותו מטבח, בין נסכי התה ואדי הזבח של עשן הסיגריות"; או דימוי הפייטה שמשתמש בו המספר כשהוא מתאר את אחת מתנוחות הנאהבים ברומן), פומפוזיות שהופכת את המציאות למשמעותית יותר ממציאות חולין, אך, לעיתים רחוקות, יוצרת תחושה מלאכותית.
גם דקות פסיכולוגית, לא רק לשונית, לא נעדרת מהרומן. בעלייה מעט מעלה מרמת המיקרו מבקש באנוויל לדון ביחסי בין-דוריים בין גברים לנשים, באותם יחסים המפלרטטים עם גילוי העריות. אהבתו של אלכס לגברת גריי היא עירוב של תשוקת גבר בחיפוש אחר אהבת אם. והתיאור של אהבת הנעורים הינקותית הזו כאן מעניין מאד. במקביל, כמוזכר בתקציר לעיל, נפרשים יחסי האב-בת של אלכס עם בתו שלו ועם ספק בתו ספק אהובתו הפוטנציאלית, דון. הדיון של באנוויל נוגע באופן מעודן ולא וולגרי באחת ההדחקות הגדולות של המין האנושי, הדמיון וטשטוש הגבולות בין יחסי הורים-ילדים ליחסים ארוטיים (ההדחקה, למשל, של התחושה הארוטית שאומרים שנשים חשות בה לעתים בזמן ההנקה).
אבל כאן מסתמן גם צד החולשה של הרומן. המבנה שלו חשוף מדי, כלומר הרצון לדון בכל אחד מחלקי העלילה (פרשיית אהבת הנעורים, יחסו של המספר לבתו, יחסו לשחקנית הצעירה) במערכת יחסים בין-דורית שהינה ספק הורית ספק ארוטית. לחולשתו של הרומן תורמת גם העלאתו של נושא ללא פיתוחו המספק. המדובר הוא באישיותו של אותו אכסל ואנדר עליו נעשה הסרט, אותו אינטלקטואל שאולי שיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה והסתיר זאת. הדמות הזו מבוססת על שערוריית הגילוי שפול דה-מאן, אחד ממבקרי הספרות האקדמיים החשובים בדורות האחרונים, איש אוניברסיטת ייל, פרסם בנעוריו בבלגיה מאמרים בשבח הנאציזם. נתקלתי בלפחות רומן אחד נוסף שהפך את הפרשייה הזו לנושא ספרותי, וזהו "הדרך הביתה" של ברנהרד שלינק. מה שמגרה את החושים הספרותיים בפרשיית דה-מאן היא השילוב של אינטלקטואל בולט שטשטש את עברו המפוקפק ושתורתו האינטלקטואלית (במקרה הזה "הדקונסטרוקציה") מתפרשת באופן פופולרי כתיאוריה שגורסת כי אין לנו דרך לדעת מהי המציאות כהווייתה, כלומר, מתפרשת כניסיון סופיסטי של אינטלקטואל מהשורה הראשונה להסתיר את התנהגותו הקלוקלת (עוד ייתכן, כי הקשר בין ספרות איכותית – בלי או עם מירכאות – והאוניברסיטאות הפך ממוסד בעשורים האחרונים, בדמות הסופר האורח, כך שייתכן שה"עלילות" המסעירות שחלק מהסופרים מוצאים – נמצאות להם באוניברסיטה, ופרשת דה-מאן היא אכן "עלילה" עסיסית בהקשר הזה). בעוד שספרו של באנוויל עולה בכמה דרגות על ספרו המוזכר של שלינק, הרי שטיפולו בסוגיית אכסל ואנדר חפוז ולא מספק.
אז לסיכום: נהניתי מאד לקרוא את הספר אבל לא אוכל להשאילו למי מכם בעתיד כי הוא לא יישאר בביתי זמן רב.
מבקר חופשי 