מבקר חופשי

מצמרר לקרוא את הפסקאות הלא מעטות והמפורסמות שמקדיש ההיסטוריון הרומי טאקיטוס לתיאור תולדות היהודים וחורבן בית המקדש השני ביצירתו "דברי הימים" (או "ההיסטוריות"). מצמרר, כי טאקיטוס כותב כמה עשרות שנים בלבד לאחר חורבן הבית (בראשית המאה השנייה לספירה) ועל חורבן הבית הזה, מאורע גדול גם בעיניו אבל שאנחנו מכירים היטב את הטראומה האדירה שחולל האירוע הזה במסורת שלנו, אירוע אותו אנו מציינים עד ימינו אלה (טאקיטוס, למשל, מזכיר את המריבות הפנימיות בין הפלגים היהודיים בעיר הנצורה, טראומה שבמסורת שלנו קיבלה את הכותרת "שנאת חינם"); מצמרר גם כי טאקיטוס הוא היסטוריון דגול, בעל סגנון יבש וסטואי, שכתביו מלאים שאט נפש כלפי הרציחות והבגידות והפריצוּת שהוא מתאר ברומא של המאה הראשונה לספירה, כלומר אלה כתבים של מי שאינו קוטל קנים, ספרותית ומוסרית, ולכן שיפוטו מעניין.

הפיסקאות האלו מובאות בדרך כלל כעדות לגילוי מוקדם של אנטישמיות. ואכן, טאקיטוס מתעב את היהודים המורדים ברומא. אם כי, יש לזכור כי טאקיטוס הוא פטריוט רומאי שמתעב את אויביה של רומא באופן כללי, כולל את אויביה-מבית שהביאו עליה מלחמות אזרחים. כך שהשנאה הזו היא לאו דוקא אקסקלוסיבית ליהודים, אם כי ייתכן שיש בה אקצנט חריף יותר מאשר שנאתו לבני לאומים אחרים (אגב, מצמרר גם לקרוא באותו חיבור את מרידתם המקבילה של היהודים והשבטים הגרמניים ברומא, שהייתה נתונה במלחמת אזרחים ולכן מוחלשת).

טאקיטוס מוסר השערות שונות על מוצאם של היהודים (בני כרתים, במקור, או, החביב עלי: "רבים סבורים, שצאצאי האתיופים הם" – תרגום: שרה דבורצקי, הוצאת "מוסד ביאליק"). הוא מעיר שהיהודים משתבחים בפני עצמם בקדמותם. הוא מזכיר את היציאה ממצרים ואת משה (בגרסה מאלפת משלו). הוא מתעכב על האמונה, המפתיעה לדעתו, של היהודים באל אחד ולא גשמי ("היהודים אינם משיגים אלא אל אחד וברוח בלבד ישיגוהו, והיוצרים תמונות אלים מחומרים נפסדים ובצלם אדם טמאים בעיניהם. מאמינים הם כי אותו יש עליון ונצחי אינו בחיקוי ולא בחלוף"), ובכך הוא נהיה בעינינו לבלעם, כיון שהתחכום של הדת היהודית הווירטואלית – בהקדישה מקדש שלם לאל שאינו נוכח בחומר, משתאה טאקיטוס ("גניאוס פומפיוס היה ראשון הרומאים שהכניע את היהודים ועל-פי משפט המנצח נכנס אל בית-המקדש; ומני אז נודע ברבים כי אין שם כל צלמי אלים וכי המקדש ריק ואינו צופן כל סוד") – הוא בעינינו אכן תחכום. הוא משמיץ את העצלנות היהודית שהיא, לטעמו, זו שהביאה לכינונן של השבת והשמיטה ("מספרים כי בחרו ביום השביעי לשבות בו ממלאכה כיוון שבו הושם קץ לעמלם [כלומר, בשבת הם יצאו ממצרים]. אחרי-כן נמשך ליבם אחר העצלות וגם את השנה השביעית הפרישו לבטלה").

אבל מה שהרתיח כנראה את האנטישמיים בכל הדורות, וכך גם את טאקיטוס, הייתה התבדלותם של היהודים והאמונה שלהם שהם שונים ונעלים על כל העמים:
"[ש]עם אנשיהם שלהם מתהלכים הם באמונת אומן ובלב נכון לרחמים, אך את כל האחרים שונאים הם שנאת אויבים. לא יאכלו עמם יחדיו ולא יישנו עמם יחדיו; ואף-על-פי שאומה שטופה בתאוות הם, פרושים הם ממשכב נוכריות; בינם לבין עצמם הכל מותר. את המילה התקינו למען תהי להם סימן להבדילם מאחרים. המקבלים עליהם את דרכיהם עושים אף הם כן [טאקיטוס מתייחס לתופעת הגרוּת, תופעה לא מבוטלת בעת העתיקה], וראשית לקחם הוא הבוז לאליהם, הכחש בארץ מולדתם, והזלזול בהוריהם בבניהם ובאחיהם".

– – –

עוד על טאקיטוס כתבתי כאן וכאן