1. ההבדל בין הניהיליזם שלנו לזה של המאה ה-19 נובע ממה שעוטף אותו, לא מתוכנו השונה. אנו חיים, ככלל, ברמת חיים גבוהה בהרבה מאבות אבותינו, והניהיליזם, לפיכך, תוחב את עוקציו החדים בתוך צמר הגפן של המותרות שלנו ובתוך השומן שמרפד את גופינו, תוחב לשווא, זאת אומרת – ואינו ננעץ בנשמותינו או בגופם של רענו כפי שלמד לעשות בעבר.
ואולי גם לכך כיוון מבקר הספרות היהודי-אמריקאי החשוב, אירווינג האו, במאמר מ-1959 שבו תהה האם יכולה גם היום להיכתב יצירה כמו "החטא ועונשו", כאשר רגע לפני שרסקולניקוב יוצא לרצוח את הזקנה הוא מקבל הודעת דואר על כך שזכה במילגה מטעם אחת האוניברסיטאות…
ואולי, בעצם, הניהיליזם שלנו כן שונה מזה של המאה ה-19. הוא פחות מכאיב, הכל פחות מכאיב, למדנו לאלחש את חיינו טוב טוב, "להעביר אותה", כלומר אותם, את חיינו – ואולי, לפיכך, ומכיוון אחר, הוא חמור אפילו יותר.
2. ספר צריך להיות כמו גרזן המבקע את הים הקפוא שבתוכנו, כתב קפקא. ואילו המלודרמה הספרותית מכניסה אותנו לסירה ומשם הישר לים רוגש, כביר-גלים, תהומות ומגדלי-גל בזה אחר זה – בעוד אנו יושבים צנופים אדישים בסירה, והים שבתוכנו בקיפאונו נותר.
3. ואחרי שיושג שוויון זכויות לכל, מה אז? כל בני האדם – נשים, שחורים וכו' – ישתוו בזכויותיהם ל"גבר הלבן", ואולי אף כל בעלי החיים בזכויותיהם לבני האדם.
מוסר יש בשמאל. אבל מה עם העונג? חיים מוסריים אינם מספקים ואינם פותרים הכל, אולי אף לא את הרוב, כמעט לבטח לא את העיקר.
חסרה לי חשיבה אוטופית באג'נדה של השמאל.
מבקר חופשי 
תגובות
גבר מתי תכתוב משהו על מוסיל?
או אולי כתבת ונמחק עם המעברים בין האתרים.
קשה לי לקרוא באנגלית ואתה סוכן תרבות מעולה בשבילי.
חג שמח וכשר