מבקר חופשי

1. יש איזו סברה מרחפת באוויר התרבותי שמסביב לנו ולפיה יצירת אמנות "איכותית" היא יצירה עם "סוף רע"/פסימית/צינית.

אתה שומע את הסברה הזו, למשל, באשר ל"בית הקלפים", סדרה שלא שרדתי את הצפייה בה מעבר לשני פרקים כיוון שהייאוש שהיא משרה מתחזה לעמקות, והפסימיזם לראליזם, והיעדר המוצא למחאה פוליטית.

הסברה הכללית הזו היא, לטעמי, השקפת עולם "middlebrow-אית" קלאסית (middlebrow הוא הכינוי שנתנו מבקרים אנגלו-אמריקאים לתרבות "איכותית", תרבות בינונית אך יומרנית שמוכרת את "איכותה" כמו שהבידור מוכר את ההנאה), אם יותר השימוש באוקסימורון.

כלומר, אולי לא יעלה על הדעת שיצירת אמנות גדולה תהיה רק קורעת מצחוק, אנרכיסטית-באופן-קל-דעת כל כולה, או "חיובית" מקצה אל קצה – בלי שבאופק שלה יסתמן תו טראגי – אבל "סוף רע" או פסימיות ודאי אינם תנאי מספיק ליצירה גדולה והם אף לא תנאי הכרחי (כלומר, וכאמור, כל עוד הקדרות לא נעדרת לחלוטין מהאופק של היצירה).

ואילו ציניות טוטלית היא אולי תנאי מספיק להיותה של היצירה יצירה לא גדולה. כי נדמה לי שיצירה גדולה באמת לא יכולה להיות צינית מכל וכל.

2. "ושיפסיק כבר לנדנד על פלובר שלו", זעם פעם הסופר הבריטי קינגסלי איימיס על הסופר ג'וליאן בארנס, מעריצו של הסופר הצרפתי.

ואני, כמו בארנס, לא אפסיק לנדנד על גדולתם של שני היוצרים הגדולים ביותר לטעמי בזמר העברי בכל הדורות, שלום חנוך ושלמה ארצי (ואני מדבר על מכלול יצירתם המצטבר, לא על פעילותם בשנים האחרונות שלא תמיד קולעת), שבצד עוד עשרה סופרים ומשוררים (כלומר, לא זמרים) עבריים, פלוס מינוס, מעצבים את תחושת השייכות התרבותית שלי – ולמרות שאני מביך כמה ממקורביי בהערצה הזו ומסתכן בהגליה לסחְנֶה בגינו של הנדנוד המוזכר (הסַחְנה הוא מעיין מיתי, שכפי שמתואר במיתולוגיה הישראלית מגורשות אליו נשמות הסַחים לאחר המוות ובו הן מרצות את עונשם בשמיעת מוזיקה אזוטרית).

והנה, נזכרתי השבוע בשיר "לילות שקטים" מ"אדם בתוך עצמו" של שלום חנוך (1977), וב"נה נה נה" הגדול ביותר, אולי, בזמר העברי (ואולי לא רק בו – ונא לחכות בסבלנות ל"נה" האחרון!), בצד ה"נה נה נה" של שלמה ארצי ב"אף פעם לא תדעי" שנתיים מאוחר יותר, ב-1979 (העיבוד גאוני גם כן, איני יודע של מי הוא). הנה הוא ה"נה נה נה":

עכשיו, מה שבין השאר הופך את השיר לגדול הוא פרט מסוים בתמליל, הביזאריות בקונקרטיות המפתיעה של המילים: "אני פה רק לזמן מוגבל עד תום הסמינר".
יש משהו ישראלי ומוזר באופן שובה לב בשיבוץ של המילה "סמינר" בתוך שיר רוק די חרמני בסך הכל. שובה לב כמובן הוא גם הרוקיסט המנגן בעצמו בחשמלית אבל "שונא ניאון" ואוהב "לילות שקטים", או, כל הפרדוקס בקצרה: הרוקיסט הקיבוצניק.
בכלל, האוקסימורון הזה של זמר רוק ביישן (שאריק איינשטיין הוא אמנם ביטוי ידוע יותר שלו, אבל שלום חנוך הוא דמות חשובה יותר בעיניי) – יש בו משהו ישראלי.

3. אני חוזר וקורא לאחרונה כמה מהמודרניסטים הגדולים, תומאס מאן ו"הר הקסמים" וכעת את פרוסט. בכרך השני של המהדורה העברית של "בעקבות הזמן האבוד" (שחרפה גדולה לתרבותינו שלא הושלם עדיין תרגומה של היצירה) כותב פרוסט כך:

"לראות סערה בים – לא ידעתי תאווה גדולה מזו, לאו דווקא כמחזה יפה, אלא יותר כרגע חשוף בחייו האמיתיים של הטבע; או, ליתר דיוק, לא היו מחזות יפים בעיניי זולת אלה שידעתי כי לא נתפרו במלאכותיות להנאתי, אלא הכרחיים היו, בלתי ניתנים לשינוי – יופיים של נוף או של אמנות גדולה. לא הייתי סקרן, לא הייתי רעב להכיר אלא את מה שהאמנתי כי הוא אמיתי יותר ממני עצמי, זה שעיקר ערכו בכך שיַראה לי מקצת מחשבתה של רוח גאונית, או מקצת כוחו וחינו של הטבע, המתגלה כשהוא נעזב לנפשו, בלי התערבות אדם" (תרגום: הלית ישורון).

מה שמסעיר וגאוני בקטע הזה, לטעמי, הנו שיש בו תיאוריה על חשיבותה של יצירת המופת האמנותית, שנשענת על התאוריה של "הנשגב". "הנשגב" של פרוסט מורחב כך לכלל אותם מעשים אנושיים גאוניים. גם הם, כמו מראה הטבע הפראי, מעוררים את יראת הכבוד שלנו.

כלומר, החשיבות של יצירות המופת באמנות, אינה קשורה לתוכנה הספציפי של הגאונות – אלא להמחשה שיש בה שיש דבר כזה גדול ונישא כמו גאונות אנושית.