הערה על "יפה לנצח" מול "לה דולצ'ה ויטה"

"יפה לנצח" הוא סרט איטלקי של הבימאי פאולו סורנטינו, שמוקרן כעת בארץ וזכה זה עתה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. במרכזו של הסרט איש החברה הגבוהה האיטלקית של ימינו, גבר בן 65, עיתונאי מושחז ובעל השפעה, שלפני ארבעים שנה פרסם רומן מבטיח אך מאז זנח את חלומות נעוריו להיות סופר. הסרט, כפי שניכר כבר מהתקציר הנ"ל, הוא מחווה מפורשת לפליני בכלל, ובפרט לסרטו "לה דולצ'ה ויטה".

"יפה לנצח" הוא סרט נבון, סוחף ואסתטי – קולנוע למבוגרים, דבר נדיר. אך בהחלט לא מדובר בסרט גדול. ואילו "לה דולצ'ה ויטה" הוא אכן סרט גדול – יותר גדול מ"שמונה וחצי", לטעמי, ולבטח יותר שורד ממנו את מבחן הזמן.

אני רוצה להעיר בקצרה מדוע "לה דולצ'ה ויטה" עולה על "יפה לנצח" בנקודה אחת לפחות, אך נקודה מרכזית. כמו "ל.ד.ו.", גם "י.ל." מתאר באפקטיביות את הבלותה של החברה הגבוהה. היצירה הספרותית מועמדת כניגודה של זו, על מסיבותיה, מזמוזיה, זימותיה וזמזומיה. אלא ש"ל.ד.ו." מתעלה למדרגת הטרגדיה ו"י.ל." לא – זאת משום שפליני מעביר את גיבורו, מרצ'לו מאסטוריאני, בניסיון, שמלמד אותו שגם חיי הרוח הנעלים והעדינים, כביכול, אינם בהכרח הפתרון. כן, החיים קשים, גם אם מתוקים.

אולי הקטעים החזקים ביותר ב"ל.ד.ו." הם הקטעים בהם נפגש מרצ'לו בידידו שניידר, אינטלקטואל ואיש רוח מרשים. במסיבה שקטה ואנינה בביתו של הלה, מרצ'לו המוקסם מחליט לזנוח את הבלי עולם הבידור ולהתיישב סוף סוף לכתוב. השיחה כל כך עשירה ונעימה, אשתו של שניידר יפה וילדיו הרכים מתוקים כל כך – הנה, אפשר לחיות אחרת! לא להסתופף כל היום עם פפארצו ולארוב לסלבריטאים!

כשהוא מוסר לשניידר את התרשמותו המוקסמת, פולט שניידר את המילים הבאות (אני מצטט מהזיכרון): "דע לך, שאין מלכודת גדולה יותר וחונקת יותר לנפש מאשר אורח החיים המסודר, הבורגני".

המילים מוטחות במפתיע. ומפתיע אף יותר, אכן מזעזע, מה שקורה אחר כך: בעוד מרצ'לו מנסה את כוחו בכתיבה, בהפיכתו לאדם רציני – שניידר האינטלקטואל הרציני מתאבד אחרי שהוא רוצח את ילדיו! (פליני, בגאונותו, מקיף את האלמנה והאם השכולה, שאינה יודעת עדיין שהיא כזו – בכתבי וצלמי רכילות, ביניהם מאסטוריאני ופאפראצו; שניידר, במותו וברצח ילדיו, הצטרף לעולם הסחי הצהוב, שממנו כמעט שלף את מרצ'לו מאסטוריאני).

פליני מציג לנו ב"לה דולצ'ה ויטה", כאמור, טרגדיה. בטרגדיה אין פתרונות פשוטים. כל בחירה היא הרת סכנות ויולדת מכאובים. ב"יפה לנצח" הרצינות והספרות מוצגות כפתרון, המנצנץ, גם אם במרחקים. אבל אולי רק אנשי ספרות מסורים יודעים לומר שאין זה כך. הספרות היא פתרון – לעתים; ולעתים לא. הרצינות היא הפיתרון – לעתים; ולעתים לא – לעתים זהו דווקא ההבלות. ולעתים – פתרון אַין.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אלכס אנסקי  ביום מרץ 10, 2014 בשעה 1:14 PM

    תודה.
    ניכר שספרים וספרות שואבים ממך יותר מילות ביקורת ותובנות מקוריות מאשר סרטי קולנוע או הצגות תיאטרון. מאישה יפה יצאתי מאוכזב ומאושר גם יחד. מלא וריק . סרט חשוב ומיותר דחוס וגם חלול. חבל על הזמן וחבל על הזמן. למה ?

  • אריק גלסנר  ביום מרץ 10, 2014 בשעה 1:19 PM

    אלכס, אכן מודה באשמה 🙂

    ולגופו של עניין: נדמה לי ש"יפה לנצח" רצה להיות הסרט ש"אנחנו מחכים לו" – והחמיץ את ההישג הזה. ומכיוון אחר: האידאה הרמה של הסרט עצמו כמו ניצבת כנגד הסרט הקונקרטי ושופטת אותו לחומרה.

  • מאי  ביום מרץ 14, 2014 בשעה 5:46 AM

    הבעיה שהפסיכולוגיה הורסת לאמנות. אי אפשר שלא להידרש לסיבות הפסיכולוגיות לרצח של האיש את ילדיו ולהתאבדותו, וזה מדיח את המסר האמנותי. זה קורה תמיד, אמן תמיד צריך להביא בחשבון את החיסול הממוקד שתעשה בו הפסיכולוגיה אם לא ילמד לעקוף אותה, ליצור כך שהיא לא תתערב ותפריע. כנראה זה לא קרה בסרט לה דולצ'ה בנקודה הזו..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: