*
בתוך הרחובות האפורים של העיר, ריח צהוב של אביב.
ריח סיגריות ובשמים, ריח פיח ומאכלים, ריח אלכוהול וזיעת סדקי גוף מנוחשת – ריח הכפר שממנו באתי מסתנן אל העיר.
הוא, הריח, מזכיר לך את האביב שעבר ואת זה שלפניו ואת זה שקדם לו (לא עד אינסוף, עם זאת) – ולעתים, בדילוג צעיר פשוט, את נערותך.
ארוטיות לא מסוימת נמסכת באוויר – כאילו אינה קשורה לנשים או לגברים, אלא לנעורים עצמם, נעורי העולם ואתה בתוכו.
ומצד שני, יש דבר מה בעולם הזה שאינו קשור לנשים?
*
משהו בנו לא מזדקן איתנו – וזה לא בהכרח משמח; חלק בתוכנו נותר עד רענן לנצח לכמישתו של החלק האחר.
אבל זה לא בהכרח גם מדכדכך – עם קצת עבודה פנימית, הלא היא מלאכת החיים, כמאמר חנוך לוין (אם כי זה ביטוי גרמני, כמדומני).
ואולי זה פירושה, של המלאכה, הכוונה? איך לאצור הכל בתוכנו, בלי דלף ובלי פרץ – להיות ממולאים – גם כשהכל הולך ונשמט מאיתנו?
כל השמחה הפראית של להיות חי ולהיות נחשק תותמר בשמחה פנימית של להיות חי ושל זיכרון היותך נחשק.
*
אבל האם היה אי פעם עידן כזה (של היותך נחשק בהרגשתך, הכוונה)? – היו רגעים.
וזה אולי היתרון היחיד של מי שמעולם לא חש צעיר ממש, באביב חייו, כמו שאומרים – הוא לא מתרגש מהסתיו.
ומצד שני – כי הרי תמיד יש כזה –
מבקר חופשי 
תגובות
קטע נהדר וזרוע דיוקים מפתיעים. תודה!
תודה, לי!
יפה מאד.
פייטן יקר העברית מודה לך.
אלכס אנסקי
תודה רבה!
תודה רבה לכם
יפה מאוד. בכוונה רשמת "תותמר" ולא "תומר"? מלשון "מתמר" ..?
תודה רבה, שמרית.
אני מתקשה לענות על שאלתך 🙂