1.
מדוע אמנים בחברות הליברליות המערביות נוטים לשמאל? לעתים מדובר בבני מעמד גבוה יחסית, הפועלים מבחינה פוליטית "בניגוד לאינטרס" של מעמדם.
התשובה הסנטימנטלית הינה שהאמנים "רגישים" יותר – מתוקף תחומי עיסוקם – לבני אדם ולרגשותיהם, ולפיכך לסבל האנושי. ומכאן – קצרה הדרך לתפיסה "הומניסטית" פוליטית: דאגה לחלשים בחברה, למדוכאים בידי החברה.
אבל אולי חלק מהתופעה הזו ניתן להסבר פחות סנטימנטלי: אמנים הם אנשים עם אגו גדול ואגו פצוע. במובן מסוים, הם אויבי החברה, משום שהחברה מיקמה אותם, לדעתם, במיקום שאינו כפי ערכם.
הטינה העצומה של האמנים כלפי הלווייתן החברתי מתבטאת באהדה לאלה שאותה חברה דחתה, רמסה או דיכאה. בבחינת: אויב אויבי – ידידי הוא.
לא האהדה לחלש, אלא יצר ההכאבה לחזק הוא שמניע חלק מהאמנים בעיצוב עמדותיהם הפוליטיות.
גרסה מרוככת יותר לרעיון הזה תהיה זו: האמנים חשים אהדה לחלש משום שהם מזדהים אתו, הם עצמם חשים חלשים ורמוסים בידי החברה שאינה מכבדת אותם כפי הראוי להם לדעתם (גם אם מצבם האובייקטיבי שפיר למדי).
*
הדברים אינם נאמרים על מנת לנגח את האמנים או את השמאל. אני עצמי מחשיב את עצמי איש שמאל ומתעניין מאד באמנות.
הפרשנות המוצעת כאן היא דוגמה נוספת לתופעה רווחת של מצווה שבאה בעברה ואף על פי כן מצווה היא; דוגמה נוספת למתוק היוצא מעז.
2.
האמנות, בחלקה, היא שכפול העולם. השכפול הזה נעשה בידי בן אנוש ולכן העולם המשוכפל הופך לאנושי לראשונה, או לאישי לראשונה. זו היכולת האנושית לא רק לפעול כמשתנה בתוך עולם נתון, כפוף למבנה המשוואה ולאיבריה שבתוכם הוא נלכד, אלא לבנות משוואה חדשה לגמרי.
האמנות היא "הטייק" השני על הקיום, אחרי שהוחשה אי נחת מ"הטייק" הראשון. היא ארגז החול בו מְשחק המצביא את מִשחק המלחמה בו הפסיד – מְשחק מחדש ובתנאיו שלו. ומה שמעניין הוא שהמצביא המובס מסכים להיות מובס גם בארגז החול הפרטי – כי זוהי תבוסתו שלו, שהונחלה לו מידיו שלו.
האמנות כרוכה לבלי הפרד בחירות האנושית. והדברים עוד תובעים פיתוח והבהרה (עצמיים, בראש ובראשונה).
מבקר חופשי 
תגובות
2. התובנה על התבוסה בארגז החול הולמת בעיקר את המודרניזם, לא?
1. מעניין ואולי גם נכון לגבי חלק מהאמנים אך אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שמה שעומד בבסיס הנטיה של הרוב הוא משהו בסיסי הרבה יותר, השתייכות לקבוצת דומים. סביב זה הייתי כורך אפילו עוד כמה נטיות כמו טבעונות, סוגי מוסיקה מסוימים ועוד. למרות שחלקם עולים בקנה אידיאולוגי אחד (ולמרות שאני עצמי טבעוני ושמאלני ודי מתכחש למה שאני מציע כאן) אני מנחש שההשתייכות החברתית היא המניע היסודי הדומיננטי מכולם. אבל אין לי מושג.
תודה בר על ההערה. אבל מדוע ההשתייכות היא בכיוון השמאלי? כלומר מה מניע את הכיוון הראשוני? אחר כך כמובן מצויה העדריות שמניעה אמנים כמו גם בני אדם אחרים.
אצל הרוב (שמאל או ימין) זה נסיבתי. האם יש סיבה שורשית שמנתבת איזה גרעין? אינני יודע אבל האמת שלא נראה לי שהתשובה תימצא בהזדהות עם אלה שהמדינה דופקת אותם. רוב האנשים יגידו לך שהמדינה דופקת אותם, החל מחרדים דרך מתנחלים ועד אנשי העסקים החזקים במדינה. ההתגייסות שלהם להפסיק את מה שנתפס בעיניהם כחרפת הניצול והעושק היא מעטפת שאין לה דבר מהותי (בהכרח) עם שמאלנות. אני חושב.
השמאל מזדהה עקרונית עם החלש. זה ההבדל בינו לבין הקבוצות שציינת שאולי מתבכיינות על זה שדופקים אותן אבל אינן מייצגות הזדהות עקרונית עם החלשים.
נקודה טובה. הקבוצות שציינתי לא ייטו להירתם למדוכאים מחוץ לקבוצה שלהם. אבל לו היינו שולטים במשתנה האמנות, אני משער שהיינו מקבלים קשר דומה בין שמאלנות לטבעונות, פמיניסטיות ועוד, בלי שאלה ייצטרכו להיות אמנים או אפילו חובבי אמנות. הנקודה שלי היא, שגם אם יש קורלציה בין אמנים לשמאלנות, אני לא בטוח שיש כאן קשר סיבתי. מה שמחזיר אותי להשערת המרכיב הנסיבתי סוציולוגי.
תודה ערן על הערותיך.
אני לא משוכנע בנכונות התאוריה/יות הזו, אבל בהנחה והיא נכונה – מה זה אומר על האותנטיות של היצירה (מתוך טינה ורצון לנגח?) מה זה אומר על השיקוף שהיא יוצרת ועל ההטיה של השיקוף הזה ביחס למציאות? ומה זה אומר על חשיבות מעשה האומנות ועל האומן בכלל?
אורן, ההשערה שהוצגה בפוסט נוגעת לעמדות הפוליטיות של חלק מהאמנים, ואם יותר להוסיף: ההסבר הזה לא מתיימר להסביר את מכלול הסיבות לתפיסה הפוליטית הרווחת בקרב אמנים, אלא חלק מהן. הפוסט הזה בסעיף הראשון שלו אינו נוגע במהות היצירה האמנותית.
ניסיתי להעלות השערה לגבי זו האחרונה בסעיף 2.
יפה ומעוררת למחשבה האנלוגיה למצביא שהובס. (ואגב, לפעמים דווקא מתעקש האמן לנצח במשחק המלחמה שיצר, למשל פוגל ב"רומן וינאי" שהזכרת ברשימה אחרת).
ועוד מחשבה, שיש אמנות שהיא טייק שלישי ורביעי והלאה.
אמנים משתייכים לשמאל משום שלאמנים קשה להתקיים בעולם של שוק חופשי ולכן הם מעדיפים שהממשלה תממן אותם ולא הציבור. הכל עניין של כלכלה או של תאוות בצע (הדברים אינם אמורים לנגח את הכלכלה, אני אישית תאב בצע ומתעניין מאד בכסף).
ערן, המבקר הוא אדם כמוך, עם צרכים ומגבלות ומחויבויות. והמבקר הספציפי דנן אף אינו כותב כעת כמעט על ספרות מקור – וזה כבר שנתיים ימים שהוא אינו עושה זאת…
ומלבד זאת: המחאה שלך הובנה, אינני חושב שחזרה עליה מועילה לך או לי.