1א. יש אנשים שפוחדים מהמוות. זהו הפחד הקיומי שלהם.
יש אנשים שפוחדים מכך שאנשים אחרים מוצלחים מהם, נהנים יותר מהם, מקבלים תשומת לב יותר מהם וכיוצא בזה. וזהו הפחד הקיומי שלהם.
(אין להמעיט בעוצמתו ושכיחותו של הרגש הזה, מהסוג השני; רגש מצודד הרבה פחות מפחד המוות, וזו אולי הסיבה שהוא פחות נוכח בשיח ואולי אף בתודעה – אבל לא מכיוון שהוא פחות נפוץ).
המוות – לאנשים שהפחד הקיומי שלהם הוא מהסוג השני – הוא דווקא סוג של נחמה. במוות הרי כולנו שווים.
1ב. יש אנשים שהפחד הקיומי הגדול שלהם הוא המוות; עוד יום, עוד שבוע, עוד שנה – נצטרך להתקפל מהחופשה ומהכייף הגדול ולחזור מחו"ל אל המונוטוניות של החיים בארץ (כלומר, באדמה).
יש אנשים שהפחד הקיומי הגדול שלהם הוא החיים עצמם; עוד, יום, עוד שבוע, עוד שנה – נשתחרר סוף סוף. הפז"מ, לפחות, דופק.
2. לכל "המחקרים החדשים" שמתפרסמים תדיר בעיתונות ומלמדים אותנו שכל מה שחשבנו על עצמנו, מזוננו, יחסינו עם ילדינו וחברינו וכו' הוא לא מדויק או שהוא, בפשטות, הפוך מהאמת – יש פונקציה אחת נוספת, שאינה קשורה למידת מהימנותם של המחקרים (וחלק גדול מהמחקרים הללו ייסתרו על ידי מחקרים עתידיים בתורם, תופעה שבעצמה נובעת, מלבד מהטיפשות האנושית הכללית, מהציווי הספציפי האקדמי העכשווי לייצר תוצרים אקדמיים ללא קץ ותכלה, הציווי של "publish or perish", שעליו אמר קוהלת: "ויותר מהמה בני היזהר מעשות ספרים הרבה אין קץ").
הפונקציה הזו היא זריעת מבוכה ואימה ותחושת אי-מסוגלות ואי-כשירות ביחיד החי בחברה העכשווית.
מגמה עצומה קיימת בחברה שלנו ובה ניטלים מאיתנו תפקידים בסיסיים שבעבר כל אדם היה אחראי בתחומם על עצמו וניתנים ל"מומחים". אנחנו מתייעצים במומחים איך לגדל את ילדינו, איך לחנך אותם, מה עלינו לאכול, באיזה מקצוע לעסוק וכו'. תוצאת התהליך הזה – שיש לו גם צדדים חיוביים, כמובן – היא הפיכתו של הסובייקט המודרני לחסר ישע, לכנוע, לתינוק.
אנחנו חיים , למעשה, במציאות טוטליטרית "רכה". לא אנשי משטרה חשאית מתדפקים על דלתנו באישון לילה, אמנם, ותודה לאל שכך הוא – אבל אנחנו נתונים למשטור ולפיקוח שהופכים את היחיד לתלותי (ואני לא חושב דווקא על פוקו, בהקשר הזה, אלא על מבקר תרבות יותר מעניין ממנו, לטעמי, כריסטופר לאש, שכתב על כך ב"תרבות הנרקיסיזם").
"המחקרים המדעיים" המתפרסמים תדיר בעיתונים הם חלק מהמגמה האדירה הזו בדיוק: להציב אותנו משותקים, מפוחדים, לא סומכים על תושייתנו, לא בוטחים באינסטינקטים ובאינטואיציות שלנו, אל מול הר אדיר כאוורסט שמכונה "המדע", שמוכיח לנו עד כמה אנחנו קטנים, טיפשים וחסרי חשיבות. הר גבוה שאותו לא נבין לעולם במלואו ואיש אף לא יוכל לעשות זאת מפאת גודלו.
ומה שמקומם אולי יותר שזהו גם, לעתים קרובות, מצבור פסולת אדיר של פסאודו-ידע.
אנחנו הופכים לטפלים אל מול מצבור הידע האדיר – באופן דומה ממש ליראת הכבוד המצמיתה שרחש האדם הדתי והפרימיטיבי (זה לא אותו דבר) לכוחות עליונים שאותם לא הבין!
כמו היה השחרור של האינדיבידואל ב"רנסנס" וב"נאורות" ואביזרייהו רק פרק ביניים קטן, כחלום יעוף – לקראת כניסתנו ל"ימי ביניים חדשים", בהם נהיה כפופים למרות נישאה ולא מובנת מסוג חדש.
מבקר חופשי 
תגובות
תודה על הקצרים, מסכים לגמרי עם שניהם.
בקשר לקצר השני – אני מחזיק בדעה שככל שאדם נחשף לפחות מידע ככה הוא בטוח יותר בעצמנו ופחות מטיל בספק בפעולותיו. הביטוי העממי הקולע ביותר לדעה הזאת היא, כמובן, "אין שכל אין דאגות". נדמה שלכל פיסת מידע חיוני מתווספים כמה קילוגרמים של מידע עודף. זה עושה כאב ראש וניסחת את זה בדיוק חד.
בקשר לקצר הראשון – אשמח, אם יש לך, להמלצות לכמה יצירות מועדפות שעוסקות דווקא בפחד השני, הצורב כל כך.
תודה הרב. אגב, זה הֶרְב?
כרגע, מי שאני זוכר שעוסק בעניין השני זוהי, אני חושב, הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין. אבל עוד טרם קראתי מכתביה בעיון ואם ירצה השם (מטבע לשון) אגיע אליה ואשנה – כשאפנה.
המחקרים המדעיים המתפרסמים תדיר בעיתונים הם חלק מהמגמה האדירה הזו בדיוק: להציב אותנו מתפלאים, סקרנים, סומכים על תושייתנו, האינסטינקטים והאינטואיציות שלנו (כי אין לנו ברירה; כך אנו מחווטים) אך לוקחים את כל אלה בפרופורציות וביקורתיות, אל מול הר אדיר כאוורסט שמכונה "המדע", שמוכיח לנו עד כמה אנחנו קטנים, טיפשים וחסרי חשיבות ואף על פי כן חלק מהיקום הזה אותו אנו חוקרים, מבינים אולי דבר או שניים אודותיו/אודותינו שלא הבנו אמש. הר גבוה שאותו לא נבין לעולם במלואו ואיש אף לא יוכל לעשות זאת מפאת גודלו.
אמנם מקומם שזהו גם, לעתים קרובות, מצבור פסולת אדיר של פסאודו-ידע, אך עם הזמן אנו רוכשים כלים להבחין בין השניים.
אנחנו הופכים לצנועים אל מול מצבור הידע האדיר – באופן דומה ממש ליראת הכבוד המעוררת והמרוממת שרחש האדם הדתי והפרימיטיבי (זה לא אותו דבר) לכוחות עליונים שאותם לא הבין!
*****
אני חש שאם הייתי צריך לשנות כה מעט בטקסט שלך כדי לקבל תוצאה הפוכה, אז אולי הפחד מהחיים (הטקסט שלך) והפחד מהמוות (הטקסט שלי) הם אמנם שני קטבים מנוגדים אך לא רחוקים מאוד, שני צדדים דומים של אותו מטבע.
מה עושה מי שפוחדת משניהם? בנוגע לחלק השני, דווקא אמונה באל ושמירת מסורת דתית מאפשרת לאדם המודרני אוטונומיה מאותם יועצים, ונותנת לאדם כלים להתמודד עם הדברים הבסיסיים, גידול ילדים, חינוך, יחסים עם קרובים וכן הלאה. בבסיס האמונה יש איזה יסוד של ביטול או איון, מה שמאפשר חיוב בחלקים אחרים של החיים.
דפנה, והעיקר לא לפחד כלל – אמר אדם חכם.
🙂
אריק, אתה לא חושב שפחד, כשהוא עקרוני, טומן בתוכו גם תשוקה? אדם שמפחד הוא גם מי שמשתוקק. אבל אני לא חושבת ששני הרגשות שהעלית זרים, יש להם שורש משותף כשהם מתעצמים .
שלום בר, תגובתך אלגנטית ומשעשעת 🙂
עם זאת הדגש בשכתוב שלך של הטקסט הוא הקטנת היחיד, ולכן, לשיטתך, "המחקרים המדעיים" אינם יכולים להיות אלה שמציבים אותנו "סומכים על תושייתנו וכו'".
מה שהתכוונת, כמדומני, לומר הוא שהמחקרים מלמדים אותנו ענווה מהי וענווה זו לא מילה מגונה. וזו טענה נכונה ומוסכמת עלי – רציתי להציע פרפסקטיבה נגדית מַמְתיקה.
דוגמאות יפהפיות לנקודה השניה, בספרו השנון והמעולה של ריימונד סמוליאן ,
שתיקת הטאו, בפרק העוסק בדיאטות ושיטות אכילה בריאות. בזמן כתיבת הפרק
הוא דיווח בצניעות שגילו – אז פחות מחמישים – אינו ערובה מספקת לנכונות
שיטתו, למרות שהיא נראית לו נכונה; כיום, בגיל 94 (עד 120!) זו כנראה
ערובה מספקת.