1. זו לא ביקורת, כי לא הצלחתי לסיים את הספר – אבל אכן לא הצלחתי לצלוח יותר מכמה עמודים בספרו של אנטוניו מולינה, "הפרש הפולני". וניסיתי כמה פעמים. הם נראו לי יומרניים באופן מרגיז ביותר וללא שום הצדקה (או ש"יומרני" הוא תמיד ללא הצדקה?). ייאמר גם שלא צלחתי יותר מכמה עשרות עמודים ב"ספרד" שלו.
אני יודע שיש כמה קוראים ישראלים פיקחיים ורציניים שמאד מאד אוהבים את מולינה ומעריכים אותו. ייתכן גם שספריו האחרים, אותם לא קראתי, טובים מאד. אין בדבריי, כאמור, משום ביקורת רשמית.
אך עובדה היא שאפילו התקווה לשחיטה כשרה של פרה קדושה (תשוקה לא פוטוגנית, אולי, אבל שמבקר ראוי לשמו צריך להיות בעליה) – לא הצליחה לדרבן אותי לקרוא יותר מכמה עמודים מ"הפרש הפולני".
2. ב"בורגן", סדרת הדרמה הדנית המצוינת שאת כל שלוש עונותיה ראיתי לאחרונה, אומרת ראש הממשלה לבעלה, לקראת סוף העונה השנייה כמדומני, שהחלטתו לעזוב אותה בגלל שמשימותיה כראש ממשלה הרחיקו אותה ממילוי משימותיה כרעיה וכאם, הייתה החלטה נמהרת. בחיים צריך להגיע לאיזון, אומרת בירגיטה ניבורג, ועל מנת להגיע לאיזון דרוש זמן. לבסוף הייתי מוצאת את האיזון – ולא היה עליך לעזוב.
הסצנה הזו היא בעיניי מפתח לסדרה כולה: זו סדרה אנטי-קיצונית (ראש הממשלה מנהיגה הרי את מפלגת "המתונים" מן המרכז!). סדרה שהיא שיר הלל לאיזון.
וזו הסיבה, כפי שכתבתי כאן כבר בעבר, שהסדרות הסקנדינביות של השנים האחרונות הן יותר מסדרות טלוויזיה. הן מציגות לעולם את האלטרנטיבה היחידה הרלוונטית לקפיטליזם האמריקאי: האלטרנטיבה המאוזנת, הממצעת, המתונה – זו של הסוציאל-דמוקרטיה הנורדית.
ושוב, רק הביטו באנושיות המתונה של סדרה כמו "בורגן" והשוו אותה להערצת הכוח והאופל של סדרות אמריקאיות מקבילות.
אחד ממאמרי ביקורת התרבות החשובים ביותר של העשור הנוכחי ממתין בקרן זווית להיכתב, ממתין בקרן זווית לכותבו:
נושאו יהיה השוואת הסדרות הסקנדינביות החדשות לסדרות אמריקאיות בולטות מהעשור וחצי האחרונים – ובייחוד, לאותן סדרות שהן אדפטציה אמריקאית לסדרות הסקנדינביות. מאמר עתידי כזה יכול לשפוך אור על שתי האלטרנטיבות החברתיות הגדולות שניצבות בפנינו כיום.
3. "פרנסס הא", של נוח באומבך (לא, אני לא אגיד נואה כמו איזה גוי או יהודי מתבולל, אוקיי?), הוא אחלה סרט (וואו! איזה כייף זה לא לנמק, לפעמים).
4. אני מקווה שאגיע לכתיבת ביקורת מפורטת יותר על הספר אבל, בינתיים, אומר כי הספר "הדחיפה", של נגה אלבלך, שראה אור לפני כשנה ("הקיבוץ המאוחד"), מציג שלוש נובלות יפות מאד: עדינות מחד אך חזקות מאידך, העוסקות בחיפוש אחר האותנטיות; חלק מהחיפוש הזה, וזה מעניין מאד, נעשה בהקשר של עולם העבודה העכשווי (כלומר, האם העולם הזה חותר תחת האותנטיות או מאפשר אותה ואיך הוא עושה זאת).
5. אתה שומע או קורא אדם, שאומר או כותב את כל הדברים הנכונים, נכונים גם בעיניך. אלא שאתה עומד משתאה, על היכולת הזו שלו להיות נחרץ, ועד כמה היכולת הזו לנחרצות היא זו שחורצת בעיקרו של דבר את מידת תשומת הלב שהוא זוכה לה. כלומר, יותר מאשר הדברים הנכוחים שהוא אומר גופם. מוחאים כפיים כי הוא אומר את זה חזק ובקול צלול ונטול-כחכוחים.
6. ביומני פנחס שדה, שפירסמו איילת נגב ויהודה קורן לאחרונה, אני קורא בהערת העורכים כך:
"הכתיבה הרצופה ל'הארץ שלנו', ספרי הילדים שפירסם ואורח חייו הנזירי איפשרו לשדה ב-1963 לקנות דירת חדר וחצי ברחוב יהונתן 3 ברמת גן".
למי שזקוק לעוד פתרון לתעלומה מדוע אנשי הרוח היום אינם מרדניים ועצמאיים ו"זאבים בודדים" כמו הדוגמה של שדה, הנה הוא לפניו – המציאות הכלכלית של ההווה לעולם לא תאפשר לאדם שחי על עטו לקנות דירה באזור המרכז. וגם למי שיחיה ב"אורח חיים נזירי".
כלומר, ההוויה קובעת את התודעה – וההוויה של יוקר המחיה הישראלי, בין השאר, מנחמדת ומבייתת את אנשי הרוח הישראליים.
תזה "צינית" דומה טען ראסל ג'אקובי בספרו "האינטלקטואלים האחרונים" שדן בהיעלמות איש הרוח הפומבי (האינטלקטואל הציבורי) מהתרבות האמריקאית. ג'אקובי, בספרו זה מ-1987, מציין שתי סיבות להיעלמות הזו: האקדמיזציה של הפעילות האינטלקטואלית (שהביאה לעלייתם של מומחים שכותבים לעמיתים מומחים על נושאים ספציפיים ובז'רגון מקצועי) ושקיעתה של הבוהמה העירונית, בעיקר זו הניו יורקית, בעקבות עלייתם של מחירי הנדל"ן במנהטן.
7. האם אלו הן התמות המרכזיות ב"שובר שורות" (סדרה מצוינת ומהנה, אבל לא צריך להפריז בערכה)? 1. דרך הפשע כדרך אלטרנטיבית – אבל אנלוגית! – להגשמת "החלום האמריקאי" (דניאל בל טען טענה דומה ב"קץ האידאולוגיה" שלו מ-1960, באשר להערצה שהתרבות האמריקאית מגלה כלפי מאפיונרים). 2. המקום והערך המעוותים שמיוחסים למשפחה – בהשוואה לחברה בכללותה – בתרבות האמריקאית. הרי וולטר עושה הכל בשביל משפחתו – ו"הכל" אכן כולל לבסוף הכל. 3. חייו הנסתרים הסוערים של וולטר וייט כמטפורה מפורטת לחיים הסודיים שמנהלים רובנו, במידה כזו או אחרת.
מבקר חופשי 
תגובות
על הנחרצות:
את הדברים הללו בדיוק הסברתי במסגרת התנסות הוראת אמנות שלי לילדה מכיתה ח׳, כאשר היא ציינה בפני (ביחידות) בהשתאות כי הילד שדרש לתלות את הציור שלו ראשון ובמרכז, הוא לאו דווקא בעל הציור הכי יפה בשיעור הפעם, למרות כשרונו הבולט בדרך כלל. הסברתי לה שגם אצל אמנים חשובים ישנו גורם חשוב שקוראים לו פרסונה, וכדאי לה להמשיך לשים לב לכך, כחלק ממשחק החיים.
וולטר ווייט מתחיל את דרכו בעולם הפשע בשביל המשפחה שלו, אבל מהר מאוד רץ פנימה בידיים פתוחות בשביל עצמו, כשהמשפחה מהווה רק תירוץ (ובמהרה היא גם נזרקת לרקע ונהרסת לחלוטין על ידו). הוא פשוט נהנה מזה, מהכוח, ממשחקי המוחות, מגילוי היכולות שלו בתחום, ובגלל האגו. הוא גם מודה בכך, בסופו של דבר.
(ואכן, עם כל ההלל עליה, שובר שורות היא לא "The Wire", אבל מצוינת בהחלט, במיוחד בזכות העונה האחרונה, הדמויות והמשחק המעולה)
"בורגן" נהדרת. אבל יש לומר שגם "הבית הלבן" האמריקאית בזמנה (1999-2006) הציגה גישה מאוזנת של מפלגת שמאל, עם דגש על ערכים וללא הערצה לאופל ולכוח.
תודה על הערותיכן
לנקודה 6, "מדוע אנשי הרוח היום אינם מרדניים ועצמאיים ו"זאבים בודדים" כמו הדוגמה של שדה, הנה הוא לפניו – המציאות הכלכלית של ההווה לעולם לא תאפשר לאדם שחי על עטו לקנות דירה באזור המרכז."
אמת ויציב שהדרך לדירה במרכז נעשתה קשה הרבה יותר היום, אבל אני לא לגמרי הבנתי, איך בעלות על דירה במרכז היתה מהותית ליצירתו ולחייו של פנחס שדה. להבדיל למשל משכירת דירה במרכז, או מגורים מחוץ למרכז. הוא גם גר בשולי העיר (איזור יד אליהו, בשנים האחרונות לחייו) שאותו ואת אנשיו העדיף, לדבריו, על פני מרכזה. האם יש הבדל כ"כ גדול בין מגורים ביד אליהו או באיזה יישוב מחוץ למרכז? כך או כך לא היו לו יותר מדי קולגות בטווח הליכה.
יש גם היבטים של מציאות החיים, העומדים בזיקה ליצירה מצד אחד ולחיי החומר מצד שני, שדווקא השתפרו מימי שדה. למשל, אם אני זוכר נכון, לנסיעתו ללונדון היתה משמעות רבה לגבי התפתחותו כיוצר. היום נסיעה כזו קלה וזמינה הרבה יותר מבימיו.
השינוי במצבו הכלכלי של היוצר, והשלכותיו על בחירות אמנותיות ועצם הבחירה האם להיות יוצר, הוא נושא מעניין. אני נוטה לחשוב שלמן ימי ביאליק וברנר המצב היה גרוע, אף יותר מאשר כיום, אבל אולי פעם היו יותר אפשרויות לאנשי-עט להחזיק באיזו משרה לא-תובענית יציבה, שתספיק למחייה בסיסית, ולא תגזול יותר מדי זמן וכוחות נפש. (אולי כמו עבודתו של יאיר הורביץ כמגיה?).
ועוד יש לומר, שגם בזמנו של שדה הוא היה חריג באורחות חייו וביצירתו.
תחושה דומה לזו שחשת מול "הפרש הפולני" ו"ספרד" חוויתי מול כל ספריו של מולינה. מלבד רומן אחד שלו: "ירח מלא", אחת היצירות היפות ביותר שזכיתי להכיר.
מתנצל על האופי הקלישאתי של המשפט הבא אבל מוכרח לכתוב אותו: ירח מלא של אנטוניו מוניוס מולינה הוא ספר חובה.