1.ישנה תופעה תרבותית, אותה אני מכנה, ביני לביני, "תסמונת 'המכונית החדשה של אבא'".
התסמונת מכונה כך על שם השיר הקצבי של שלום חנוך בעל אותו השם (אני מעריץ חרוף של שלום חנוך – אבל לא על השיר הזה מכוננת תפארתו).
מטרת השיר – לכאורה – היא להזהיר בני נוער מנהיגה פזיזה, נהיגה לא אחראית שמביאה לתאונות דרכים קטלניות.
אולם החלק בשיר שמתאר את הנהיגה הפרועה עצמה, כל כך מלהיב, כל כך ויטלי, כל כך פראי-נהדר – שהשיר חותר תחת המסר שלו-עצמו.
(אגב, מבחינה, איך לומר, אסתטית גרידא – זו, כלומר הויטליות המוזכרת, הסיבה שהשיר הזה עוד נסבל).
זו הסיבה שכנראה לא אצפה בסרט החדש של מרטין סקורסזה – במאי לא רלוונטי כבר יותר מעשור וחצי – "הזאב מוול סטריט".
אני מניח, שבמסווה של ביקורת על רדיפת הבצע, הסרט הזה רק מעודד אותה – מעודד הזלת ריר נובורישית או נובורישית-וואנאבי.
2. אחת הדרכים היותר מפוקפקות להילחם בפחד המוות היא להפחית בערכם של החיים.
כך ההפסד העתידי הוודאי מצטמצם לו.
נדמה שאנחנו חיים בעידן אינפלציוני כזה. עידן האירוניה. עידן הייאוש-למפרע.
הכל הכל – הגודל של העולם, האידאולוגיות הרדוקציוניסטיות הרווחות בו באשר לטבע האדם, הציניות והניהיליזם הלאים שלנו, עולם העבודה שהופך את הסובייקט לעבדו של האובייקט הנוצץ, הדמוגרפיה עצמה על שפע "יחסי האנוש" שמלפפים אותנו בגינהּ – מכוון להפחתת הערך של חיינו.
כך שכיליונם יהיה זניח בעינינו.
מבקר חופשי 
תגובות
הסעיף הראשון הזכיר לי דברים שכתב מייקל לואיס, לא הדוגמן אלא הסופר האמריקני, שחיבר ספרי נון-פיקשן על וול סטריט ונושאים אחרים.
הוא עצמוהיה עבד קצת בוול-סטריט ונוכח בסיאוב ששורר שם. את ספרו הראשון, שתיאר את וול-סטריט של שנות השמונים, כתב לדבריו בתקווה צנועה, שאולי איזה בוגר קולג' המתלבט על המשך דרכו יקרא את הספר וזה יעודד אותו ללמוד אוקינוגרפיה, נניח, במקום לחפש עבודה כאנליסט בבית השקעות בניו יורק כפי שעשה לואיס. הספר הצליח מאד, אך להפתעתו הוא הוצף בפניות מאנשים צעירים, שפספסו לחלוטין את המסר וביקשו ממנו עוד טיפים ועוד טריקים כיצד לעשות המוןכסף בכלוםזמן, נוסף על אלה המתוארים בספר.
(את הדברים האלה כתב בהקדמה ל"מכונת הכסף", ספרו שעסק בבועת הסאב-פריים של שנות האלפיים, ובו טען שהדברים הרבה יותר גרועים היום משהיו כשהיה שם בעצמו, בשנות השמונים).
אז יש בסיס לחששך…
אריק, אבל כמבקר תרבות האם אינך מחויב לצפייה בסרט של סקורסזה ? ולו רק בגין העובדה שהוא סרט מרכזי מבחינה תרבותית ומלבד עיסוקו ב'וול סטריט' אפשר להפיק ממנו דיונים מרתקים על הפורנוזציה של ה'מיין סטרים' ההוליוודי או הדימוי המתחדש של היהודי בקולנוע וכו' וכו'. ובעצם לא רק כמבקר תרבות אלא גם כאדם שכתב בזמנו באופן מרתק על המטרוסקסואליות החדשה של ניו יורק…וכל זה לא מונע ממני להסכים עם ההבחנה המדוייקת והנכונה מאוד שלך לגבי הסרט (שראיתי אותו).
תודה על הא/ערותיכם.
אמיר – אתה שואל שאלה נכונה. ואין לי תשובה ברורה, מלבד ההודאה בכך שזמננו קצוב בעולם הזה ועלינו לארגנו בשום שכל ולהחליט במה לצפות ולמה להיחשף. לו הייתי מבקר קולנוע סביר שלא הייתי מרשה לעצמי לא לצפות בסרט. אבל כאזרח מן המניין בממלכת הקולנוע -גם אם מי שחוטא בכתיבת "ביקורת תרבות" – אני מרשה לעצמי לדלג עליו.
בכלל, זו שאלה גדולה מעוד כיוון: כי לעתים הבאזז סביב סרטים ש"חייבים לראות אותם", גם אם הוא באזז שלילי, מביא לכך שהם שורדים בתודעה – קצת בדומה לתופעה שדיברתי עליה.
אריק ,נתקלתי במושג reaction formation שמתייחס למנגנון הגנה מאותם שפרויד דיבר עליהם.האם זה לא דומה לאפקט שאתה התכוונת ?
אני אניח את הקישור ליוקיפדיה פה במקרה שתרצה לעיין .
http://en.wikipedia.org/wiki/Reaction_formation
דורון