פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
טוב, מדובר ביצירת מופת.
לא נס ליחה של היצירה הקלאסית הזו מ-1905 המובאת כעת לראשונה בתרגום עברי.
הנה הגדרה אחת מרבות ליצירת מופת: כאשר אתה מרגיש שהדברים שאתה קורא אינם רק חדשים ואחרים מדברים שקראת או כאלה שאתה מכיר מחייך; כאשר אתה חש שהאינטליגנציה המשדרת אותם אליך גבוהה משלך, אופן הסיפור היעיל, ההכרחי, האלגנטי, המחושב – מתוחכם ממך, ובלי קשר לחומרים הספציפיים בהם בחר/ה הסופר/ת לעסוק. כלומר, לא האקראיות והשרירותיות של עיסוק בנושא חשוב או שובה לב הופכת יצירה למופתית – אלא ההכרה שגם לו היית בנקודת תצפית מושלמת על הזירה בה בחרו הסופרים המופתיים לעסוק, לא היית מגיע להישגיהם באופן הטיפול בה.
במרכזו של הרומן, המתרחש בתחילת המאה העשרים ומסופר בגוף שלישי, דמותה של לילי בארט, יפיפייה ניו יורקית. בארט היא צעירה כבר לא כל כך צעירה (בת 29), החיה בעוני יחסי בשולי העולם העשיר של ניו יורק. בארט היא מה שמכנים באמריקאית Gold Digger, היא תרה לה אחר בעל עשיר בחברה של "העידן המוזהב", כפי שמכונה בהיסטוריה של ארה"ב העידן האמיד והאטום, שמסוף מלחמת האזרחים עד תחילת המאה העשרים, העידן שבו מתרחש הרומן. "אני רעה עד היסוד – אני רוצה הערצה, אני רוצה התרגשויות, אני רוצה כסף", מעידה לילי על עצמה. הנואשות הפראית שלה להיחלץ מהעוני היחסי, חוסר יכולתה לדמיין את עצמה חיה חיים אפורים, מתוארים כאן בעוצמה רבה. הניווט כמעט חסר הסיכוי שלה בקרב העשירים מוביל אותה לסיטואציות עגומות, בהן היא מתקשה יותר ויותר לשמור על עצמאותה. אך לילי היא יפיפייה קשוחה ונחושה: "אני לא נמנית עם מסדר הדומעות. כבר בשלב מוקדם גיליתי שהבכי עושה לי אף אדום, והידיעה הזאת עזרה לי לעבור בשלום כמה פרקים כואבים בחיי".
אבל מה שהופך את בארט לדמות טראגית גדולה, מה שהנו ה"פגם" הטראגי שלה, הנה העובדה שהיא אינה מסוגלת בלב שלם להתמסר לחיפוש הזהב/הבעל שלה. משהו בה עוצר אותה, והוא לאו דווקא גילוי של רוחניות או מוסריות עמוקה. אלא יותר מכך הנו מה שניתן לכנות תביעות נפשיות אסתטיות-אנינות ומודעות עצמית – היא בפשטות לא יכולה להתמסר למציאת הבעל העשיר תוך התעלמות מאי הימשכותה אליו או מאי התאהבותה בו, ולהיעדרן של הימשכות ואהבה כאלו היא מודעת מדי – והיא, לפיכך, מחמיצה או דוחה שידוכים מוצלחים מבחינה פיננסית, כמעט בזה אחר זה, כל זה בעוד היא עסוקה ברדיפה אחריהם! מאידך גיסא, הימצאותה על הגדר, לא פה ולא שם, גורמת לה לדחות את האופציה להינשא ללורנס סֶלדֶן, הגבר המרשים היחיד שנמצא בסביבתה, אך שאמצעיו צנועים יחסית ("עוד לפני שסלדן סיים את לימודיו באוניברסיטה, הוא כבר למד שיש דרכים רבות ושונות להסתדר בלי כסף, לא פחות מאשר לבזבז אותו"). יחסיהם רוויי החמצות הדדיות, אם כי ההחמצה אינה הנושא העיקרי כאן כפי שהינה ברומן הגדול האחר של וורטון, "עידן התמימות" – הנושא הגדול כאן הוא האמביוולנטיות הטראגית המוזכרת של לילי ביחס לשאיפות חייה.
אך בדיוק כמו באותו רומן מאוחר יותר שלה, שעם זאת עוסק בניו יורק קדומה יותר, של שנות השבעים למאה ה-19, "עידן התמימות", מבטאת וורטון בכתיבתה סלידה מהעולם של ניו יורק העשירה, עולם שהכירה היטב, עולם שהיא גדלה בתוכו. כפי שמציינת המביאה לבית ההוצאה, יערה שחורי, בהקדמתה, שמו של הרומן לקוח מהתרגום לאנגלית של הפסוק מקוהלת: "לב חכמים בבית אֵבל, ולב כסילים בבית שמחה" – וורטון נטלה על עצמה לתאר את בית השמחה של הכסילים, שהייתה ניו יורק. בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, היו מעט מקומות בעולם, כנראה, שראויים לתואר "פיליסטיניות" (בורגנות אטומה ליופי ולרגש) יותר מאשר ניו יורק. זו החברה והתקופה הראוותנית והחומרנית באופן קיצוני, שעליה כתב הכלכלן והסוציולוג האמריקאי, תורסטיין ובלן, את יצירת המופת המחקרית שלו, בעצמה מלאת סלידה מהחברה הזו: "התיאוריה של מעמד הפנאי" (ספר קלאסי בסוציולוגיה שראה אור רק שש שנים לפני "בית השמחה").
אמנם לעתים רחוקות גולשת וורטון לפיתוליות תחבירית ולמעורפלות סמנטית נוסח הנרי ג'יימס (החונך הספרותי וידידהּ של וורטון), אך על אלה מחפים תובנות פסיכולוגיות מרהיבות, משפטים מחוטבים לתפארת כמו פסלים יווניים, דרמה גדולה המסופרת בקצביות נעדרת שומנים ובמסקניות הכרחית של טרגדיה יוונית, דיון מעמיק – לא צדקני מחד גיסא אך לא נובורישי-מתפעל מאידך גיסא – בהשלכותיו של הכסף, תיאור פנורמי של חברה אטומה ומסואבת תוך גיחות לעולמות מקבילים (עולמם של העניים, או "הטפסנים החברתיים" הנמרצים, כדוגמת היהודי, רוזדייל) ועיון מעמיק במצבה העגום של אישה הנעדרת עצמאות כלכלית.
מבקר חופשי 
תגובות
תודה, אריק
האם מישהו הבחין בכך שמהספר עולה ריח קל של אנטישמיות בתיאור דמותו של היהודי רוזדייל, טיפוס די נאלח, שבכל פעם שוורטון מזכירה אותו היא לא שוכחת לציין שהתנהגותו אופיינית ל"בני הגזע שלו"
שלום אריק
האם צפויה לנו ממך ביקורת על התרגום החדש ל"בית קדרות" של דיקנס?
עוד בעניין האנטישמיות בספרה של וורטון. מבירור קצר שערכתי באתרי ביקורות באנגלית על ההיבט הזה בספרה של וורטון, בית השמחה, אכן עולה שתיאור דמותו של רוזדייל לוקה באנטישמיות גלויה. לאנטישמיות הזו היו שותפים אנשי רוח וסופרים אמריקאים נוספים בני תקופתה של וורטון וכן חוגי החברה הגבוהה של ניו יורק בשלהי המאה ה-19 בעקבות החששות העמוקים שעוררה בהם ההגירה היהודית המאסיבית מאירופה לארה"ב באותן שנים. אני מודה שהנקודה הזו פגמה בהנאתי מהספר הזה, שמכל הבחינות האחרות הינו יצירת מופת וספר יפהפה, ואני מתפלאת שאף מאמר ביקורת מאלה שפורסמו בארץ עד כה על הספר הזה, לא הזכיר את הנושא הבעייתי הזה.
טלילה, את צודקת שיש מקום להזכיר זאת. עם זאת, עלי להעיר שתי הערות: יש אנטישמיות שהיא כמעט מניירה חברתית מקובלת בחוגים מסוימים. שהייתה, על כל פנים. כלומר, אין לה מטען מיוחד או ארס מיוחד ולכן היא גם לא מעניינת במיוחד. האנטישמיות של דוסטוייבסקי מעניינת, כי הוא עומת איתה והתייחס אליה בהרחבה בטקסט מאלף שפרסם ב"יומנו של סופר". האנטישמיות של סלין מאלפת כי היא ארסית ושטנית. כאן – זה לא המצב.
שנית, בהמשך הרומן עושה וורטון עם הגיבור היהודי שלה חסד מסוים ומאירה אותו באור חיובי יותר מאשר בפתח הרומן, שאכן מנומר בביטויים לא נעימים כגון "כפי שאופייני לבני גזעו" וכיוצא בזה.
אני מודה שקראתי עד כה רק כמחצית הספר, ולכן אולי הערתי בעניין האנטישמיות לוקה בחסר. אני מקווה שעד סופו אכן תשתנה דעתי בנידון. אני גם מסכימה עם דבריך שבמקרה הזה מדובר אולי ב"אנטישמיות לייט" ולא במוטיב עיקרי ומהותי של הסיפור ושל התפיסה העומדת מאחוריו, אלא שכמו רבים אחרים מ"בני הגזע שלנו", אני מגלה מן הסתם רגישות יתר לנושא הזה. תודה על תגובתך
זה ממש עצוב, אם זה לא היה מגוחך וכנראה גם סימפטומטי. ההתפתלות להגיד 'הוא כן אנטישמי אבל לא בגדול אנטישמי רק בפינטס זה לא ממש זאת סתם עניבת פרפר'. בסוף המתלוננת השתכנעה כמו שצריך שזאת הבעיה שלה, יש לה אובר ריאקטינג ישר לטיפול.
אולי. אך אולי לא פחות עצוב ומגוחך וכנראה גם סימפטומטי להתמקד – בספר שבו הסוגיה היהודית היא אפילו לא תמה משנית – בנושא האנטישמיות.
התרגום מקשה עד מאד על קריאת הספר עד כי קשה לראות בו לא רק יצירת מופת אל יצירה סבירה מינוס
למשל: סלדן הושיט לה את זרועו בלי לדבר. היא לקחת אותה בשתיקה, והם הלכו לא אל החדר שבו הוגשה הסעודה אלא נגד הגאות שפנתה לשם . עמ 162
או :להפתעתה , נענה טרנור למבטה בבהייה אילמת. בפרץ המילים האחרון שלו גוועה הלהבה והותירה אותו צונן ונזוף. כאילו פיזר אויר קר את אדי הנסך ממנו, והמצב לאשורו התגלה לפניו שחור ועירום כחורבות לאחר שריפה. הרגלים ישנים, סייגים ישנים, ידו של סדר מורש דלדלו את הנפש ההמומה שהתשוקה עקרה אותה מהתלם עמ 174
ואלו סתם דוגמאות מקריות של תרגום חצצי , מסורבל וקשה להבנה
א. אנטישמיות היא אנטישמיות היא אנטישמיות. אנטישמיות light מביאה לאנטישמיות heavy. ב. אני מסכים- התרגום בלתי אפשרי. אפשר שהוא משקף את המקור שלא נכתב באחרונה אלא לפני הרבה זמן. התמודדתי עם הספר כמה פעמים ולא צלחתי אותו כי קיבלתי חררה מהשפה. ג. לעניין האנטישמיות עוד דבר- אם היינו מנהיגים את מבחן "האנטישמיות" ופוסלים א פריורי את כל הסיפורים והכותבים שלקו בה בין light ובין heavy היינו נשארים עם מעט מאד ספרים. מרבית הרוסים הגדולים, מרבית האמריקאים, מרבית הצרפתים והבריטים היו מודרים מספריותינו.