אנחנו, לטעמי, חיים בעידן שאין לו שם עדיין.
הרי "פוסט-פוסט-מודרניזם" גרוע בסדר גודל אחד יותר מה"פוסטמודרניזם" העמום שקדם לו.
משהו על טבעו של העידן הנוכחי: אם ה"פוסטמודרניזם" התאפיין בהפרזה בערכה של "התרבות", כך שהכל הפך ל"תרבות" וקיבל את האופי הנזיל והרלטיביסטי של המוצר האנושי הייחודי הזה – הרי שכעת אנו חיים בתקופה שמבחינה רעיונית מדגישה את מקומו של "הטבע" או מפריזה בערכו. האדם הוא חיה הכפופה לחוקי הביולוגיה בכלל והאבולוציה בפרט. כולל ה"תרבות" (שמוסברת במושגים אבולוציוניים; ע"ע תאוריית הממים).
דבר אחד משותף לשתי העמדות, הפוסטמודרנית של אתמול והמדענית של היום: החלשת התפיסה "האקזיסטנציאליסטית" של היחיד האנושי, הסובייקט, כיצור מודע לעצמו ואוטונומי – יצור שיכול, לכל הפחות, לפעור, באמצעות תודעתו, פער קטן, אך משמעותי ועקרוני, בינו לבין הנסיבות בהן הוא מצא את עצמו לכוד, ויהיו אלה נסיבות ביולוגיות או תרבותיות .
מבקר חופשי 
תגובות
אני מבינה את הדגשים שמצאת בשתי התקופות הנבדלות שתיארת, אבל איני מבינה את מסקנתך בקשר לתקופה הנוכחית, "תקופת הטבע".
בלי להתייחס לעניין היותר, אולי בתקופה האקזיסטנציאלית היה יותר, אלא באופן כללי: החולשה של הסובייקט שכיצור שמודע לעצמו בתקופה הנוכחית. ספציפית בעניין מודעות לגוף, דוגמא לה יש בספר "יומן של גוף" של דניאל פנק, מדוע מודעות שנבנית בצורה כזאת אינה מובילה לאדם מודע לעצמו ואוטונומי?
אם בהדגשת מוקמו של "הטבעי" אתה מתכון להתפתחויות במדעי החיים – אז בעצם אתה מצביע על מימד אבסולוטיסטי או מודרניסטי בהתפתחות. במובן הזה אני מסכים שאנחנו מעבר למצב הפוסטמודרני, או לפחות בשלב מעבר. אני בעד המונח מטא-מודרניזם, כרגישות שמכילה מודרניזם ופוסט-מודרניזם. הנה פסקה (מוויקפדיה, סליחה על זה) עוד דברים אפשר למצוא בבלוג "notes on metamodernism"
Van den Akker and Vermeulen define metamodernism as a continuous oscillation, a constant repositioning between positions and mindsets that are evocative of the modern and of the postmodern but are ultimately suggestive of another sensibility that is neither of them: one that negotiates between a yearning for universal truths on the one hand and relativism on the other, between hope and doubt, sincerity and irony, knowingness and naivety, construction and deconstruction. They suggest that the metamodern attitude longs for another future, another metanarrative, whilst acknowledging that future or narrative might not exist, or materialize, or, if it does materialize, is inherently problematic.
אני מסכים איתך לגבי חוסר השם של העידן הנוכחי. אני חושב שאנחנו מתקרבים במהירות לעידן חדש שיהיה לו שם חדש שלא יכלול את המילה מודרני. או אז אולי יקראו לעידן שלנו בדיעבד "העידן הפרה-…." ("…" – השם החדש).
תודה על הערותיכם.
"אנו חיים בתקופה שמבחינה רעיונית מדגישה את מקומו של "הטבע" או מפריזה בערכו"- לא שמתי לב לכך ובכל אופן גם אם זה נכון, ודאי שאין זה מספיק מרכזי כדי להעניק כותרת לתקופה שלמה.
מהבחינה המובנת מאליה- אנחנו חיים בתקופה של מסכים. הרשתות החברתיות, במובן החברתי, והסמארטפונים במובן הפיזי טשטשו כמעט לחלוטין את ההבדל בין החיים במסכים לבין המציאות. אם רוצים להעניק שם לתקופה, מבלי לחטוא באובר-אינטלקטואליות, אז לטעמי צריך להתחיל מזה. אם בכל זאת מחפשים שם טיפה יותר עמוק אז אנחנו חיים, לדעתי, בתקופה של משחקים. התרבות הפכה למשחק, המסכים מאפשרים לשחק או לצפות באחרים שמשחקים וגם התחומים החשובים מקבלים גוון של משחק. למעשה, עבור מי שאינו סובל קצת קשה לתפוס ש: "החיים הם לא משחק". ברמה פשטנית הייתי אומר שישנם את אלה שמשחקים ואת אלה שצופים בחברת המשחקים הזו וחשים כלפיה ריקנות וניכור.
דוד, אתה צודק בהחלט. כלומר, צריך לדייק הרבה יותר על מנת להגדיר את העידן הנוכחי, הגדרה שתכלול את ההתפתחויות שאתה מתאר (חלקן כבר תוארו קונספטואלית כחלק מהעידן "הקודם", הפוסטמודרני – בתיאוריות על הטלוויזיה, למשל). אני חושב שהנקודה שהעליתי היא כן מרכזית בתפיסה העצמית של בני אדם בתקופה הזו – אבל תיאוריה מקיפה של התקופה תצטרך להתאמץ יותר מאשר פוסט קצר בבלוג, זה בהחלט נכון.