עצב, עצב גדול אפילו, ואפילו אֵבל, כן, אֵבל.
אַבל –
אַבל א: על מי שלא הכרת באופן אישי לא ניתן להתאבל כמו על מי שהכרת באופן אישי. יש בזה, בעירוב הזה, בבלבול הזה, יסוד לא נכון, לא בריא.
אַבל ב: אבל ציבורי ספונטני שבא מלמטה – נחנק או מזדהם כשהוא מלובה "מלמעלה".
לחיות בחברה שטופת מדיה פירושו לאבד, או כמעט לאבד, את היכולת להתאבל באופן ציבורי – כי מה שהופך ציבור לציבור הוא אותה ספונטניות שבה הציבור מתלכד לפתע, הופך, למעשה, לציבור לפתע – לא רגשות מהוּנדסים שבאים, שמוכתבים, ממרכז מסוים, לצרכיו של אותו מרכז (הכלכליים, התוכניים, האידאולוגיים, הרגשניים).
ועוד מרכז לא חכם ולא אנין.
מבקר חופשי 
תגובות
אספר לך דבר שהיה : לפני שש עשרה שנים נפטר גדול הסופרים העבריים שלאחר עגנון – דוד שחר ז"ל. הידיעה הזאת לא הופיעה אפילו באותיות פטיט בעמוד האחורי של העיתונות העברית.בתחילה
כעסתי,אחר כך סברתי שמצב זה של אנונימיות הוא רק לברכה,ועדיף כך מאשר מה שמתכנס כאן
בין סקנדל לפסטיבל – רק שלקראת יום השנה הראשון למותו של שחר צלצל הטלפון במעוני ואיזה עלמה הודיעה לי שהיא כתבת של מקומון וכי קיים חשד סביר שלסופר, נוחו עדן, הייתה מה שקרוי
"מאהבת".עניתי לעלמה שאמנם הייתה לי זכות גדולה (אלוהים ,אמנם לפרקים נדירות ושלא בדין, מעניק למבקרי ספרות מתנות נדירות) להכיר את דוד שחר ולשוטט עמו ברחובות ירושלים שבאורח פלא,במחיצתו, הפכה ירושלים של מעלה – כלומר, המריאה איזה סנטימטרים מעל היום יום העכרורי,
אבל ביקור אצל גברות מאוהבות לא נכלל באודיסאות שלנו.העלמה אינפפה בחוטמה ברחמים
אין קץ והסבירה לי שלא היו לה שום ציפיות ,וכל בקשתה היא שאפנה אותה לכתבי המאסטרו
ואדווח לה על המקומות בהם מחוללים גברים ומאהבותיהם,שכן היא עצמה לא קראה ולו שורה
אחת מן הכתבים הנ"ל. לפחות את זה אתה , כמבקר ספרות,יכול לעשות, לא? התריסה כנגדי, ואני הסכמתי אתה מיד שמבקרי ספרות אין בהם שום תועלת, ודווקא במקום שבו הם נדרשים לתת
כתף הם נתקפים לפתע אמנזיה כרונית.
למרבה הצער,עמית יקר, אין לי שום זיקה למוסיקה הקלה בארצנו, בין אם מדובר בנושא דגל
מסוגו של אריק אינשטיין ובין אם העניין הוא בתאומו התהומי, אייל (במלרע) גולן (עוד יותר במלרע)
יבדל לחיים ארוכים ופוריים תרתי משמע.אני רק דאוג קצת כשאני מחשב מה עלול להתגלות ביום
השנה לפטירתו של הקדוש התורן של הפזמון העברי.יהיה לא נעים, תודה.
והשי"ת יפרוש סוכת שלומו עלינו עד ביאת הגואל ותחיית המתים ונאמר אמן כן יהי רצון,
הפכת את תחושותי למילים. נהדר.
אמנון, תודה על הערתך.
ניימן, תודה.
מראיין: "אני שומע שיש כאלה שלא היה להם את האריק איינשטיין שלהם"
אביב גפן: "מה זאת אומרת? לא הבנתי"
מסכימה עם כל מילה.
>>"אבל ציבורי ספונטני שבא מלמטה – נחנק או מזדהם כשהוא מלובה "מלמעלה". "
זה נכון, ומעורר מחשבה ושאלות.
גם ההלוויות של י"ל פרץ (בוורשה?) ושל ביאליק בתל-אביב היו אירועים המוניים, בהשתתפות רבבות או אף מאות אלפים.
אניח להבדל בתחומי העיסוק האמנותי, ואשאל: מה השתנה? האם האבל ההמוני של היום מהונדס (כדבריך) יותר או פחות?
דווקא הריבוי העצום הקיים כיום של ערוצי תקשורת בין פרטים, דרך רשתות חברתיות ופורומים, מעצים תופעות חברתיות ספונטניות, ומחליש את יכולתם של בעלי כוח תקשורתי מעטים להשפיע על הציבור. תופעה נלווית לריבוי האמצעים של פרטים לתקשר ביניהם ישירות היא שהם צורכים פחות ופחות מן התוכן שבערוצי התקשורת המרכזיים.
אתה יכול להיכנס לכל מיני פורומים, לאו דווקא כאלה שעוסקים במוזיקה, ולראות דיונים העוסקים בלכתו של אינשטיין מן הלילה שבו נודע על מותו, עמוק לתוך אותו לילה. יהיו בהם הבעות אותנטיות של צער, שיתופים של שירים, שיחות על שירים ועל מוזיקה וכו'. כך בדיוק מתגבש אבל ציבורי ספונטני, שבא מלמטה.
אני חושב שרבים מאד מן המתאבלים על אינשטיין, בעיקר בדור הצעיר היותר, נחשפו מעט מאד אם בכלל לאותה התאבלות שבאה מ"למעלה", מהטלוויזיה, הרדיו ואתרי החדשות. דרך רשתות חברתיות ופורומים (וגם בלוגים ואתרים אישיים, בעצם) הם נחשפו וחשפו באופן ישיר את רגשותיהם, שיתפו באופן ישיר שירים וסרטונים. אולי גם נחשפו לפיסות מן המדיה המרכזית, אבל כאלה שעברו איזה סינון משמעותי של חברים אחרים.
אני יכול להעיד שכזאת היתה החוויה שלי, אם כי הספיקו לי עשר דקות של האזנה לגלג"צ בנסיעה כדי להבין לגמרי את נקודת המבט שלך.
תודה על תגובותיכם. דודי הערותיך תובעות מחשבה. רק אומר שגם הרשתות החברתיות הן חלק מהבעיה שכיוונתי אליה, בהיותן פלטפורמות נגישות לתגובה חצי פומבית. ולא חייבים להגיב בפומבי לכל דבר…הן מעודדות פטפטת וכך מדללות אבל.
אריק, מובן שלא כל מה שנכתב ברשתות החברתיות, בפורומים ובבלוגים הוא בהכרח מעמיק, מקורי או מעניין במיוחד. בדיוק כמו שסתם משפטים שנאמרים בשיחה שבע"פ אינם כאלה. אבל הדברים מגיעים מלמטה, לא מוכתבים מלמעלה.
טרקבאקים
[…] עומד בכל האבל הציבורי הזה. לא עומד. לא מתמודד. את הרגשתי סיכם אריק גלסנר בפוסט קולע. ציטוט מקרי: "לחיות בחברה שטופת מדיה פירושו לאבד, או […]