"הצרה עם תחרויות היא שמישהו מנצח בהן"
ההערה היובשנית של ג'ורג' אורוול בביקורתו על "הדרך לשיעבוד" של פ"א האייק, אחד מהמניפסטים הליברליים המרכזיים.
ופירושה של ההערה: תחרות היא לא רק מושג יפה, וויטאלי וממריץ – כי יש מי שמנצח בה ויש גם מי שמפסיד, יש מי שכואב לו בגינה.
מובא כאן בהקשר של פרסום החמישייה שעלתה לגמר בפרס ספיר. תמיד אני חושב בהזדמנויות האלו על אלה שדווקא לא עלו לחמישייה, אלה שלא נכנסו גם לתריסר בשלב שקדם לה – על אלה שלא ניצחו בתחרות.
ועוד בתחום הספרות, תחום שחלק ניכר מהמוטיבציה לעסוק בו מלכתחילה נובע מתחושת חסך עמוק בתשומת לב…
בכלל, פרסים הם עניין אירוני וממוזל מאין כמוהו. וזאת מבלי להכחיש ששני הספרים שקראתי מבין החמישה שעלו הם ספרים יפים (של ידלין ומשעני).
*לא השתתפתי בהתמודדות וגם איני שופט בה
מבקר חופשי 
תגובות
תראה גלסנר, פרט לעובדה (שכבר אינה מדכדכת איש) שאף סופר של ממש, אפילו בפוטנציה לא
יגש לפרס ספיר עוד(ורשימת ה"נבחרים" העדכנית רק מעניקה חותם סופי לתחושה זו), צדקת.
באמת למי איכפת אם ידלין תזכה? רק לקציר,ואם קציר תזכה, ידלין תבכה, ואם משעני לא יזכה, יזכו
אותו בפרס כתבן הבלש העילאי בשבדיה או בדנמרק. בידלין וקציר עיינתי, ספריהם אינם ראויים
למאכל בהמה (כלומר, אם יקצרו בתשעים ושמונה אחוז את הטקסט ויימצו את השאר, ישאר די כדי
כתבה במוסף השבועי של "ידיעות אחרונות",לצד הרחבה בפרשת הזמר ההוא שנחשד בבעילת קטינה והעלמות מס- בשים לב שספור הזמר מרתק לאין שיעור,שום ידלין או קציר ל א תתחר בסיפורו) האמת היא, שכשעיינתי ברשימה ה"מורחבת" וראיתי את שמו של ישעיהו קורן,
תפשתי את הראש,אבל במהרה רווח לי : זה רק היה קישוט.כלות הכל פטור בלא כלום אי אפשר,
ואפס שמצהו של סופר ממש צריך להזדהר במעגלים הנרחבים של ה"אירוע התיקשורתי" הקרוי פרס ספיר.חבל רק שעושים צחוק מסופר זקן שמעולם לא חיפש פרסום מן הסוג הזה.אני אפילו יכול לנחש
מי "יזם" את הצבתו של קורן ב"מירוץ" – וגם זה לא ב א מ ת חשוב.הצעתי היא, שנלך כולנו לחנות הסידקית "הכל בדולר" ונצטייד במגרדת גב, כדי שיהיה לנו עיסוק כלשהו בעת טקס בחירת הזוכה
הבלעדי . הייתה לי דודה רשעית שפסקה : "כל אחד מקבל מה שמגיע לו",ובאמת מגיע לידלין שקציר
תזכה,מגיע לקציר שידלין תזכה, ולשתיהן מגיע שאיזה כותב בלשים יזכה,אני הייתי מזכה בפרס
הראשי את מגרדת הגב.
היה לי כלב זקן מאוד,שבחודשים האחרונים לחייו הפשפשים עלו על גופו הצרוע בשני טורים
במקביל – אחד עולה ואחד יורד.מועמדי פרס ספיר השתא, זוכים כמפסידים, הם הפשפשים
על גבו של הכלב הגוסס הקרוי ספרות עברית.
הספרות העברית לא גוססת אבל היא אינה מוקד החשיבות של התקופה עוד, כי זו תקופה שמבוססת על התחזקות החוש המדמה – הויזואלי. מספרי הסיפורים המשמעותיים שלה הם אמני הוידאו. אפילו לא במאי סרטים אלא במאי וידאו וקליפים (כמו יוני בלוך וניה הימן המוכשרים וכו). קוונטין טרנטינו עצמו, גדול הבמאים היום, דיבר על הצטמצמות הקולנוע כפי שהכיר אותו, בהליכה לקולנוע וצפייה בשעתיים שלוש וכל זה, וניכר בסרטיו שלו ובסרטים של קובריק ודומיהם. דווקא השימוש הקיצוני שלו בסרטיו האחרונים באפקטים ובאוירת וידאוקליפ מכסה על חרדתו שמא לא יראו או ישמעו אותו.
הקלנוע ימשיך, אבל לא בפורמט אמנות ממש אלא כבידור בתחפושת. וכך הספרות, החלקים הבידוריים שלה אולי ימשיכו, מתוך צורך; אבל צורך הקהל באמנות הפרוזה (ומה שקרה לשירה הוא סממן) פוחת מאד. אם הפרוזה יכולה לבדר ולהתפשט ויראלית, תתקבל. אם לא, אז לא. יצירות כמו "נערה עם קעקוע דרקון", או "הארי פוטר", זכו להצלחה ותפוצה לא נתפסת. אבל ספרות אחרת אולי כבר לא מדבר לתקופה. ובפרט, לאנשים מתחת לגיל 30. בכל מקרה, כדאי להשאר צמודים לסמארטפונים ולהתרחשויות הוידאו; אולי הסופר הישראלי החשוב הבא הוא בעצם וניה הימן…?
גוססת במובן מיטפשת, מתבהמת, מיטמטמת,מזדהמת,חדלה להתייחס אל עצמה במינימום של רצינות,סף ה"התקבלות" העצמי שלה הוא בגובה סוליות הנעליים,(פרס ספיר הוא למרבה הצער סוג של התקבלות)ואם קוונטין טרנטינו הוא גדל הבמאים היום, אני בישוף.כך או אחרת,ניכר שטרנטינו (בבירור) או בלוך והימן (ודאי) מתייחסים למעש הקולנועי ע צ מ ו במלוא מידת הרצינות, גם אם התוצאה היא קליפ; וגבי היימן ודאי לא י ע ז למדוד את עצמו במדרגת ברגמן או קוראסוא – בידור
או לא בידור.הבעיה היא ל א איך מתייחסים א נ ש י ם אל הספרות, אלא כיצד הספרות ה 'עדכנית'
מתייחסת אל ע צ מ ה – היינו, עד כמה היא מוכנה למעשה סדום של עצמה בעצמה, ככל שזה אפשרי ושהשי"ת יסלח לי על חומרת דברי, ולגבי האנשימים שמתחת לגיל שלושים – ראינו את פועלם ועוצם כוחם וידם והיקף תודעתם במחאת האוהלים בכיכרות, ותרשה לי שלא להעריך מאוד את את התוצאות, סמארקפון או לא,מה מדבר אליהם ובעיקר מה לא,מה שם יקרא לוירוס האוכל את מוחם (מה שמכונה אצלך ויראליות), ואיך עשו מהם קרקס.צא ולמד, איש צעיר,קליפ מילולי מהו.
אבל אמנון, גלה לנו ממי אתה כן מבסוט. מתוך כל הרבים מדי שהוציאו ספר השנה. ולו כדי לשמור על מינימום של מתח בעלילה הדועכת.
חושד יקר! אילו ירדו משמים מיקי ברקוביץ ובידו חפיסת מסטיק "עלית" בצוותא חדא עם דודו
טופז ובידו מכשיר טלפון נייד והיו מעניקים לי את התשורות הנ"ל ודאי הייתי מרוצה, לא עד הגג,
אבל הרשה לי להסתפק במועט. מרכיב של טעם א י ש י קיים אבל אינו מרכזי בביקורת הספרות
העברית לדורותיה.
בהנחה שהרשימה ה"רחבה" היא נתון, האפשרות היחידה שאינה ביזוי הספרות היא הענקת
הפרס (פרס?!) לישעיהו קורן – לא שראוי היה לו להסתאב בעניין הזה,שככל שיש לאל ידי לבחון,
לא הוא יזם את עצם ה"מועמדות".אגב, לא הייתה לי שום טענה אילו לא שותף בפארסה הזאת,
שאז, מבחינתי אפשר היה להעניק את הפרס (על פי הטלת גורל) לאחת מן היצאניות המסתופפות
בתחנה המרכזית של תל אביב, וזו הייתה בחירה ראויה אלף מונים בהשוואה לרשימה הנ"ל – אבל
אפשר להעניק את הנתח גם למשתתפי הרשימה ,ההבדל אינו באמת רב ועצום.
כולי תקווה שפגה חשדנותך במקצת, שבאת על סיפוקך, והעלילה אינה דועכת – היא מקבלת תפנית ראויה ברוח ספרותם של מתמודדי הרשימה ה"קצרה" ורוב מתמודדי וה"ארוכה" גם יחד.