מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

קריאת היצירות המכונות "קלאסיקות" טומנת בחובה הנאה אחת מובטחת והיא ההנאה האינטלקטואלית. היצירות הללו, בדרך כלל, שזורות בתולדות הספרות, ולעיתים אף בתולדות התרבות בכללותה, בדרך אמיצה, כך שקריאתן מנהירה רבות לקורא: הוא מבין טוב יותר יצירות משמעותיות שבאו אחריהן, כאלה שהיצירה הקלאסית סייעה בלידתן והשפיעה על עיצובן, ולעתים היצירה הקלאסית מסכמת מגמות ותופעות תרבותיות-ספרותיות חשובות שבאו לפניה. הקורא גם ניצב בפני חידה תרבותית מעניינת: מה הפך את היצירה המדוברת ל"קלאסית", כך שמיטב הקוראים במרוצת הדורות ראו בה "יצירת מופת"? אבל בצד ההנאות האינטלקטואליות המובטחות לקורא של "קלאסיקה" יש גם לדון האם היצירה כיצירה עצמאית, ללא קשר לחשיבותה במרוצת הדורות, האם הרומן "הקלאסי" כרומן העומד בפני עצמו, גורם לקוראו היום הנאת קריאה פשוטה. כאן ההנאה אינה מובטחת. יש יצירות קלאסיות שמהנות אותנו גם היום, שנים רבות אחרי הכתבן ויש כאלה שלא. לפני כמה שנים, כשקראתי רומן מפורסם ו"קלאסי" אחר של הארדי, "הרחק מהמון מתהולל", נהניתי מאד מקריאתו, בצד ההנאה האינטלקטואלית המוזכרת. אולם כעת, כשסיימתי לקרוא יצירה "קלאסית" נוספת של הארדי, אני לא כל כך נוטה להמליץ עליה לקריאה "סתם", כלומר לקריאה שהתועלת האינטלקטואלית המוזכרת אינה המניע המרכזי בה.
הארדי (1840-1928), מגדולי הסופרים הבריטיים בכל הדורות, שהיה גם משורר חשוב (למעשה, את שירתו הוא עצמו העריך יותר מאשר את הפרוזה שלו; אך לא כך סבר קהל הקוראים וחלק מהמבקרים), הרבה לכתוב על הסביבה הכפרית האנגלית בדרום אנגליה ודמויותיו הן פעמים רבות ממוצא מעמדי נמוך, כפי שהיה הוא עצמו. מלבד היצירות המוזכרות לעיל, ידועים מאד גם ספריו "טס לבית דורברוויל" (אשר רומן פולנסקי יצר ממנו סרט יפהיפה) ו"ג'וד האלמוני". "ראש העיר קסטרברידג'" הוא סיפור עלייתו ונפילתו של מייקל הנצ'רד. בתחילתו רבת העוצמה של הרומן, מוצג בפנינו הנצ'רד כצעיר רתחן ועקשן, אשר בשעת שיכרות, במחווה היתולית כביכול, אשר כוחה הדרמטי עם זאת כביר, הוא "מוכר" את אשתו למָלח ביריד כפרי. כל זאת רק בגלל שאשתו הרגיזה אותו בהשתדלותה למנוע ממנו לשתות. אשתו בתמימותה ובכעסה על בעלה קיבלה את "המכירה" ההיתולית כמעשה רציני והלכה מהיריד עם המלח ובתם המשותפת (שלה ושל הנצ'רד) ונעלמה מעיניו. לכשהתפכח ולא מצא עוד את אשתו, ניחם הנצ'רד על התנהגותו ונדר לא לשתות יותר. אחרי כעשרים שנה שבה האישה ביחד עם בתה לאזור המכירה השערורייתית לחפש את בעלה הסורר. היא מגלה שבעלה זה עלה לגדולה והפך לראש עיר. היא מתוודעת אליו והוא משיבהּ אליו. אבל הטרגדיה של חייו וחייה לא באה על תיקונה. אל אותה עיר מגיע צעיר סקוטי נמרץ שהנצ'רד מקרבו בתחילה ואחר כך מרחיקו בגין קנאתו בו. הצעיר הסקוטי מתאהב בבתו של הנצ'רד והעניינים מסתבכים והולכים עד לסופם הטראגי.
הכוח של הארדי הוא באווירה התנכ"ית-הטראגית שהוא מְשווה לרומן. גיבוריו ורגשותיהם עזים ובסיסיים כמו גיבורים תנ"כיים או גיבורי טרגדיה קדומה. יחסי הנצ'רד ודונלד פארפריי, הצעיר הסקוטי העולה והמצליח, מזכירים, למשל, את יחסי שאול המקנא בדוד. גם ברתחנותו ובעקשנותו של הנצ'רד יש יסוד "תנ"כי", הרוגז הרי הוא אולי הרגש הנפוץ ביותר בתנ"ך (רוגזו של אלוהים, כמובן). גם הרקע הכפרי מזכיר את רקעם של סיפורי התנ"ך. בצד זה, הארדי גם מציג מלחמת מינים חריפה, אם כי זו אינה משתווה למלחמת המינים מעוררת ההשתאות והמהפנטת שמוצגת ב"הרחק מהמון מתהולל".
החולשה הגדולה, עם זאת, של הרומן, הינה המלודרמטיות. היותו גדוש בתפניות מפתיעות וחדות ו"מסמרות שיער", ברגשנות, בצירופי מקרים נוחים, נוחים מדי, לקידום העלילה ובאי תחכום מיוחד של הדמויות. גם המוסכמות המיניות של התקופה, שמניעות כאן את העלילה (החשיפה הפומבית של עברה המיני התמים יחסית של אחת הדמויות היא אירוע מפתח כאן), אנכרוניסטיות ותורמות לריחוק של הקורא העכשווי מהטקסט.
באחרית הדבר המעניינת שלה כותבת לאונה טוקר כי הארדי נחשב על ידי בני דורו ל"פסימי", לעתים "פסימי" מדי, הוא הושפע בזה מאד משופנהאואר (כלומר, הוא ביקש להמחיש בדמותו של הנצ'רד את ייסורי הקיום האנושי, שלפי שופנהאואר תפקידה של הטרגדיה להמחישם). עוד כותבת טוקר שהארדי הושפע מאד מדארווין גם כן, וביקש להמחיש בדמותו של הסקוטי הסתגלן פארפריי את דרכם של אלה ה"המתאימים ביותר" לשרוד ואף לגבור על מתחריהם, שלפי הפרשנות של דארווין ואוהדיו הינם אלה, כמו הנצ'רד, העקשנים, שלא מתאימים את עצמם לנסיבות משתנות. הנצ'רד זוכה באהדתנו כדמות טראגית על אף שהוא המפסיד ב"מלחמת החיים" הדארוויניסטית. כל זה מעניין מאד וטוב גם, כמובן, שהרומן תורגם לעברית. אבל, כפי שציינתי לעיל, כל זה הנו חלק מההנאה האינטלקטואלית שמזמנת קריאת קלאסיקה. בקריאה "סתם" – התאכזבתי מעט מהרומן המפורסם הזה.