1. בביקורתו המאלפת של המבקר היהודי אמריקאי, ליונל טרילינג, על דו"ח קינסי המפורסם, מ-1948 (הדו"ח והביקורת), מתח טרילינג ביקורת על התפיסה המכאניסטית של המיניות האנושית שבאה לידי ביטוי בדו"ח, תפיסה מכאניסטית שלה נלוותה התפיסה הנאיבית "המשחררת" לכאורה של הדו"ח, לפיה, כמה שיותר מין – כך טוב ("The more the merrier").
והרי להיטות מינית, טען טרילינג, יכולה לנבוע למשל גם מחרדה, ולא רק מיצריות בריאה ושופעת!
ואכן, להיטות מינית היא אבן בוחן ואתגר לאמצעים הפרשניים שלנו, בעיקר בתקופתנו שבה התפיסה הרדוקציוניסטית של האדם ומיניותו צוברת תאוצה.
תשוקה מינית דוחקת יכולה הרי להיות חיפוש אחר אמצעי להפגת חרדה (מקור "פסיכולוגי"). התמכרות ("פסיכולוגי" ו"ביולוגי"). צורך ביולוגי "פשוט". צורך אסתטי (! – "ביולוגי"? אבל מסוג שונה מזה המופקד על הרבייה). אמצעי לאישוש ביטחונו של האגו ("פסיכולוגי"). צורך בהצדקת הקיום על ידי העונג ("פילוסופי"?). צורך ברגשי התפעמות והערצה ("דתי"?).
והיד, אם זה האיבר המתאים פה, עוד נטויה.
2. הייתי רוצה לפתח, לעצמי ואולי גם לאחרים, תפיסה מסוימת צנועה של ספרות.
כששקדתי על הדוקטורט שלי גיליתי שיח של מבקרי ספרות אמריקאים מתחילת שנות הששים שדיברו על "ספרות השתיקה", כלומר ספרות שמייחלת לאיונה או חוששת ממנו, שמייחלת למעבר לעידן של שתיקה בגין עונג שאין לדבררו, או שחוששת ממעבר לעידן שבו התמלול לא יוכל להשיג ולבטא את המועקה והמצוקה האנושיות.
ובכן, בהתאם לאותה תפיסה הייתי מציע תפיסה של ספרות כדלקמן: בעודנו בחדר ההמתנה של ההיסטוריה, ממתינים לגאולה השלמה – אנחנו מדפדפים במגזינים ששם. ואנו תובעים מהמגזינים האלה שלנו שיתארו במדויק ככל שניתן – וללא מניפולציות שמזכירות לנו את קיומו של הסופר, מניפולציות שמבטלות את יכולתה של הספרות להשפיע עלינו בגין דמותו של הסופר המטילה צל על היצירה – את רגשותינו ומחשבותינו, גם אלה הדקים ביותר.
בעודנו בחדר ההמתנה לגאולה השלמה – בה לא יהיה לנו צורך לא בספרות ואף לא במילים, אלא כמו אותו יצור שעבר אורגזמה של שבע שעות ב"כל מה שרצית לדעת על המין" של וודי אלן, נסתפק בהמהומים וגמגומים – אנחנו מבקשים מהמגזינים/הספרות שלנו לעסות במדויק ככל שניתן את הרקמות הנפשיות הדוויות שלנו (נכון, לא רק זה; כל זה בלוויית עינוג אסתטי).
כן, ספרות רק כעיסוי, רק כוונטילציה. כמה מעט. אבל כמה הרבה – כל עוד אנו דחוקים בחדר הההמתנה.
3. איזה סיוט זה להיות גבר אשכנזי! כשאתה חש דכדוך, וקל וחומר רגשי נחיתות, אתה לא יכול להאשים בזה לא את ההגמוניה הגברית ולא את זו האשכנזית. אתה נותר עם עצמך – וצריך להתמודד. להתייאש, להשתפר, להיטפל.
מבקר חופשי 