מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

את הקריירה הארוכה והפורה של פיליפ רות אפשר לחלק די בנוחות לארבעה חלקים. החלק הראשון נפתח בקובץ הביכורים המעולה שלו מ-1959, "שלום לך, קולומבוס", שזכה מיד בהכרה משמעותית (הוא זכה ב"פרס הספר הלאומי" האמריקאי) ונמשך עד, עשור בדיוק לאחר מכן, "מה מעיק על פורטנוי". "פורטנוי" פתח בתרועה רמה את התקופה השנייה, הפרועה והסמי-אוטוביוגרפית, תקופה שאט אט, כמדומה, הרחיקה את רות מקוראים רציניים, אם כי לא תמיד בצדק, לטעמי, כמובן, בהנחה מובלעת שאני קורא רציני (המבקר ג'יימס ווד הוא אחד מהקוראים הרציניים האלה, שכתב שבניגוד ל"פורטנוי", שם העיסוק בסקס היה מתריס ורציני, הפרובוקטיביות של הרומנים שרות כתב בשנות השבעים והשמונים הייתה זולה לטעמו). אלא שאז, בשנות התשעים, כשהוא בשנות הששים לחייו, חזר רות להפציץ ברומנים קנוניים גדולים, "התיאטרון של מיקי שבת" ו"פאסטורלה אמריקאית" בראשם, וחזר וביסס את מקומו בחזית הספרות האמריקאית. התקופה הרביעית, של רות "המאוחר" (ו"הסופי", ככל הנראה, כי רות בן השמונים הודיע שמספיק לו ודי), נפתחה אולי ב"הכתם האנושי" מ-2000, אך כוללת באופן מובהק יותר את הספרים משבע השנים האחרונות: "הרוח יוצא", "זעם", "כל אדם" וכעת "המפלה" (נותר עוד ספר אחרון שטרם תורגם, "Nemesis"). אלה ספרים שאווירה סיכומית מובהקת מרחפת על פניהם, רובם עוסקים ישירות בזקנה ("הזקנה היא טבח", כותב רות ב"הכתם האנושי", כמדומני), ולמעט "כל אדם" הם אינם מגיעים לפסגות של רות בשיאו (ואלה הן הפסגות לטעמי: "שלום לך, קולומבוס", "מה מעיק על פורטנוי", "חיי כגבר", "החצי השני", "נחלת אבות", "התיאטרון של מיקי שבת", "פאסטורלה אמריקאית"). יש בהם איזה טעם לוואי של "I did it my way", השיר של פרנק סינטרה שאהוב על מנכ"לים פורשים ופונקציונרים תאגידיים, כלומר מין גבריות מרה וגאה, עתירת הישגים ומלאת פאתוס כבד ורוטט, שבמקרה של רות מוצנע באמצעות תיאור המפלות של הגברים הזקנים האלה. הזקנה ומוראותיה כך מומתקת מעט באופן לימוני אך בעל אפקט סכריני. אבל רות הוא סופר גדול, ואפילו כשהוא אינו בשיאו, הוא מענג לקריאה. כך שמי שיקרא את "מפלה" לא ירקיע לשחקים, אמנם, אבל גם לא יינגף בדרכו.
הגיבור הוא סיימון אקסלר, שחקן תיאטרון וקולנוע מוכשר מאד ומפורסם, שבאמצע שנות הששים לחייו נתקף שיתוק במה ובעקבותיו התמוטטות עצבים ואשפוז בבית חולים לחולי נפש. רות משתמש במקצועו של הגיבור להבהרת מצבו החדש: "הוא לא הצליח לשכנע את עצמו שהוא מטורף ממש כפי שלא הצליח לשכנע את עצמו או כל אחד אחר שהוא פרוספרו או מקבת". בבית החולים לחולי נפש מתיידד אקסלר עם מטופלת שיצאה מדעתה כשגילתה שבעלה פוגע מינית בבתה. היא מספרת לו על כוונתה להרוג את בעלה כשתשתחרר מבית החולים. לנחישותה של סיביל, זה שמה של האישה, יהיה בהמשך תפקיד גורלי בחייו של אקסלר. אקסלר משתחרר מבית החולים, מתאושש מעט ופותח בפרשת אהבים מפתיעה עם אישה בת ארבעים, פג'ין, לסבית או לסבית-לשעבר, שהיא גם בתם של זוג חברים שחקנים של אקסלר מנעוריהם, זוג שנותר הרחק מאחוריו מבחינת התפתחות הקריירה שלהם. רות נהנה כאן לזעזע מעט בתיאורי המין של אקסלר ופג'ין, הכוללים דילדו וצירוף אישה נוספת, לשם סיבור האוזן. עם זאת, סיפור האהבה הזה רצוף מכשולים: הוריה של פג'ין אינם מרוצים ממנו, כך גם מאהבתה לשעבר האובססיבית, ואקסלר אף תוהה אם הוא יכול להרשות לעצמו בגילו ובמצבו את הסיכון הרגשי שבהתאהבות באישה שאולי היא הפכפכה ופתיינית מטיבה.
הסיפור מותח: מה יעלה בגורל אהבתם של אקסלר ופג'ין? אך רק לרגעים ישנה כאן נבירה מכאיבה-מענגת בבשר ובבשר-הרגשות, שמזכירה את רות בגבורתו. רגע כזה למשל הוא התהייה של אקסלר, בינו לבינו, מי מסתכן יותר ביחסים ביניהם, הוא או פג'ין. כשפג'ין אומרת לו ששניהם כבר לקחו את הסיכון בהיקשרות ההדדית ("כבר לקחנו את הסיכון"), מהרהר אקסלר כך – וההתפלפלות התלמודית הזו של הגיבור באשר לחיי הרגש שלו, בריאליזם מפוכח ומר, היא דוגמה לרות במיטבו – : "ארבע מילים, ופירושן: שאם יזרוק אותה עכשיו, יהיה זה מבחינתה זמן שאין גרוע ממנו. היא תאמר כל מה שצריך לומר כדי שזה יימשך, הוא חשב, גם אם חילופי הדברים ביניהם יישמעו כמעט כאילו נלקחו מתוך אופרת סבון, כי היא עדיין מלקקת את הפצעים […] הבחירה שלה אינה הולכת שולל – זה רק האופן שבו דוחק בנו האינסטינקט אל האסטרטגיה. אבל בסופו של דבר, חשב אקסלר, יבוא יום שבו יציבו אותה הנסיבות בעמדה חזקה הרבה יותר לסיים את זה, ואז אמצא את עצמי בעמדה חלשה יותר פשוט כי היססתי לחתוך את זה עכשיו. וכשהיא תהיה חזקה ואני חלש, המהלומה שאספוג תהיה בלתי נסבלת".