מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בעקבות הקריאה בקובץ הסיפורים המקורי והחריף הזה מ-1999 אתה מבין יותר מה גדול האבדן התרבותי, על האישי איני מדבר, שבהתאבדותו של דיוויד פוסטר וואלאס ב-2008 והוא בן 46 בלבד. הקובץ הזה ממחיש, באופן כמעט יחידאי בתרבות זמננו (למעט וולבק), איזו תרומה יכול סופר גדול – בעצם נשמה גדולה יהיה תיאור הולם יותר – להביא לתרבות בה הוא פועל, איזו הקלה משמעותית יכולה נוכחותו להביא, איזו עזרה חשובה בנשיאת העול, איזו הירתמות מרשימה לנשיאת האלונקה שהינה החיים העכשוויים, איזה בן לוויה מורה דרך באינפרנו שהוא לעתים התרבות העכשווית יכול סופר גדול להיות. אני מדבר על סוג נדיר של סופרים שקשובים באופן מחודד לרוח הזמן, הפורטת עליהם כמו על פעמון-רוח, אך מאידך גיסא, ובאופן מטפורי שונה לחלוטין, הם בעלי מוצקות אינדיבידואלית בסיסית שהרוח הזו נשברת עליהם כמו שהיא נשברת לנוכח צוק נישא.
זהו אוסף של סיפורים קצרים המציגים שילוב נדיר ביותר של יכולת אנליטית, לוגית-מתמטית, ברגישות עילאית, אחד מאותם מקרים נדירים המפריכים את קביעתו של שופנהאואר שאנשים המוכשרים למתמטיקה אינם יכולים להיות אמנים גאוניים וההיפך. חלק מהסיפורים אפילו גובלים בהיות-פרגמנטים או בהיות-אפוריזמים, חלקם כתובים באופן שניתן לכנותו אקספרימנטלי, אך הוא לעולם אינו מתחכם באופן ריק; אלה סיפורים מפוכחים ככל שפיכחון יכול להיות אך לעולם לא הופכים לציניים, כמה מהם אולי מיותרים, אך, מאידך גיסא, כמה מהם בפשטות גאוניים.
הנושא הגדול של פוסטר וואלאס הוא אותנטיות, היכולת להיות אותנטי בתרבות ובחברה העכשוויים (ובמובן זה ובעוד מובנים הוא יורשו של סאלינג'ר). כך הוא למשל הפרגמנט הפותח: "כשהציגו אותם, הוא אמר משהו שנון בתקווה לעורר חיבה. היא צחקה צחוק גדול מאוד, בתקווה לעורר חיבה. ואז נסע כל אחד מהם הביתה לבדו כשהוא נועץ את מבטו היישר לְפנים, ועל פני שניהם בדיוק אותה העוויה. האיש שהפגיש אותם לא חיבב ביותר לא אותו ולא אותה, אף על פי שהעמיד פנים שדווקא כן, בהיותו להוט כפי שהיה להוט לשמור על יחסים טובים כל הזמן. הרי אי-אפשר לדעת, הלא כן הלא כן הלא כן". לפרגמנט, או האנקדוטה הזו, העניק וואלאס את הכותרת "היסטוריה מקוצרת באופן רדיקלי של החיים הפוסט-תעשייתיים". בכך הוא הפך אותה מקטע פרוזה מעניין וחונק צעקה (הנמלטת, כביכול בעל כורחו של המספר, בסיום: "הלא כן וכו'") לביקורת חברתית עקרונית ומקפת. בכלכלה שבה עיקר הפעילות חדל להיות יחסי גומלין בין האדם לבין הטבע (חקלאות או תעשייה), אלא יחסי גומלין בין בני אדם לבני אדם, כלומר בכלכלה שעברה מכלכלת ייצור לכלכלת "שירותים", ובחברה שבה את הקהילתיות הקדם-מודרנית ואת הניכור האנונימי המודרני מחליפה והולכת פסידו-קהילתיות, ניכור שאינו מודע לעצמו ומתחזה לביחדנ'ס – החיבה הופכת להיות אינסטרומנטלית, חסרת ממשות ומוצקות, חמימות מנוכרת ומזויפת.
בהתאם לנושא הגדול של הפרוזה שלו שהוא, כאמור, היכולת לקיום אותנטי בעולם העכשווי, וואלאס עוסק בשני סוגים של מערכות יחסים שבהם האותנטיות הינה שברירית במיוחד. הסוג הראשון הוא פעולת החיזור, בעיקר החיזור הגברי. רוח התקופה מדגישה את האלמנט המניפולטיבי והנכלולי שיש בפעולת החיזור, כאשר תיאוריות של "תורת המשחקים" חברו לתיאוריות אבולוציוניות, המדגישות את החשיבות של יצירת סימולציה למוצלחות מבחינה הישרדותית (מפורסם בהקשר הזה הינו ההסבר האבולוציוני של הביולוג הישראלי אמוץ זהבי לזנבו של הטווס, שעל אף שהוא מכביד עליו ופוגע בהישרדותו מצד אחד, הרי שהוא יוצר מראית עין של כוח מצד שני, וכך מושך את נקבת הטווס). וואלאס, בשורת סיפורים קצרים שנתנו לקובץ את שמו, דן בשיטות השונות של החיזור הגברי, בסיפורים שחלקם מצחיק עד דמעות, אולם נושאם הוא רציני ביותר: החובה "הנתעבת" של הזכר המחזר להיות לא אותנטי, להיות "אסטרטג" בפעולת החיזור. וואלאס הוא חלק אינטגרלי מבני דורו הגברים בספרות האמריקאית, שבניגוד מוחלט ומרהיב לדור שקדם להם (ג'ון אפדייק, פיליפ רות, נורמאן מיילר, סול בלו, ג'וזף הלר) מבטאים ביצירתם תחושת אשם ובושה כבדה על עצם המיניות הגברית. אבל וואלאס הוא מצד אחד הקיצוני בבני דורו בסוגיה זו – ותעיד התקפתו המפורסמת על אפדייק, רות ומיילר, במאמר ביקורת שפרסם על אפדייק ובו כינה את בני הדור ההוא כ"גברים נרקיסיסטיים גדולים", בגין יחסם לנשים – אך מצד שני המורכב שבבני דורו, בחושו גם את הטראגיות המובנית במצב הגברי. כך ש"הראיונות הקצרים עם גברים נתעבים" מבטאים בו בזמן תיעוב ואשמה ביחס לגבריות בצד אמפטיה עמוקה ומוצנעת באשר לה. בהקשר הזה, של הגבריות, ראוי לציון הסיפור הגאוני והקורע מצחוק הקרוי "על ערש מותו, כשהוא אוחז בידך, אביו של המחזאי החדש עטור השבחים מאוף-ברודווי מתחנן לחסד". זהו מונולוג מופרע באופן גרוטסקי של אב החולק עמנו את תסכולו ושנאתו לבנו, ובמיוחד לשנותיו הראשונות, הצרחניות והתובעניות של בן זה.
הסיטואציה השנייה בה נבחנת האותנטיות באופן אקוטי היא סוגיית יחסיו של הסופר לקהלו. וזה מה שהופך את יצירתו של וואלאס לא רק למאורע תרבותי כללי, אלא גם למאורע בתולדות הספרות ולדוגמה מובהקת ל"ספרות פוסט-פוסט-מודרנית". הסופר מפעיל הרי מניפולציה על הקורא, הוא מחזר אחריו בדיוק כמו הגבר אחר האישה, הוא מפתה אותו. אותם סופרים המכונים "פוסט-מודרניים", חלקם, ומתוך מודעות לכך, נקטו בשיטה של חשיפת המניפולציה: הם יצאו מאחורי הקלעים והכריזו על המלאכותיות של היצירה, הם חשפו את התחבולות הספרותיות לעיני כל. וואלאס הוא מעריצה של המסורת הזו, מעריץ של ג'ון בארת, למשל, אולם באובססיה שלו לאותנטיות, בעלת הכוח המוסרי האדיר, הוא חושף את התרמית הפוסטמודרנית. הכנות של הסופרים הפוסטמודרניים הינה כנות כביכול. גם הם רוצים למצוא חן, "לעורר חיבה", ולכן הם משתפים לכאורה את קוראיהם במלאכת הסיפור. גם הם, ואולי במיוחד הם, מרוכזים בעצמם ולכן הם מדגישים את תפקידו של הסופר ביצירת היצירה (ביקורת דומה לזו על הספרות האמריקאית מתח כריסטופר לאש בספרו משנות השבעים "התרבות הנרקיסיסטית"). את הביקורת הזו על הספרות הפוסטמודרנית מותח כאן וואלאס בקטע ארוך בשם "אוקטט", שמציג ספרות פוסטמודרנית כזו, מודעת לעצמה, ואז עורך לה דקונסטרוקציה מרהיבה.
לשני התחומים הללו כדאי להוסיף מערכת יחסים נוספת שהאותנטיות בה שברירית, מערכת יחסים שוואלאס נוגע בה כאן באופן משני אולם מקבלת ביטוי במקומות אחרים ביצירתו. זוהי מערכת היחסים בין מטפלים למטופלים. המוסד המרכזי הזה בתרבות זמננו, מערכת היחסים היחידה שבה לכאורה האותנטיות היא בת בית, יכולה לסבול גם היא מהטעיות והטעיות-שכנגד, מהולכות שולל, עצמיות או זולתניות.
ויש כאן קטעים גאוניים סתם, בלי קשר ישיר לתמה הגדולה. כמו הסיפור הארוך, קורע הלב וקורע הפה (מצחוק) בו זמנית, "הנפש הדיכאונית". הנפש הדיכאונית היא כאן ממין נקבה אמנם, אך סביר שוואלאס העניק לה מניסיונו האישי. ישנו כאן מבט מצמרר ולא סנטימנטלי על הדיכאון, מעניין יותר לטעמי מהטקסט המפורסם של ויליאם סטיירון ("חשיכה נראית") בנושא הזה בדיוק.
יש לשבח את "ספריית פועלים" ועורכי הסדרה (נגה אלבלך ואברם קנטור) על אזרוחו ההולך ומתקדם של הקורפוס הייחודי הזה בתרבות העברית.

*
כאן הרחבתי על הסיפור "הנפש הדיכאונית" הלקוח מהקובץ