מבקר חופשי

1. החווייה הבסיסית (שלי) בקריאת הרומן הגדול הזה היא כדלקמן: נפשנו עמוקה ורדודה, רצונותינו סותרים זה את זה, החיים הם מסתורין ופשטנות מעליבה, כל החלטה שלנו מלווה בהחלטות רבות שלא גמרנו אומר ללכת בנתיביהן אך הן מפעפעות בתודעתנו ופועמות שם בכאב, אנחנו גברים אך אנחנו גם נשים (גם הטרוסקסואליים וגם חד-מיניים), תכף נמות אבל משהו עקשני בנו מתיימר להיות קיים לעד, אנחנו כמו כולם וכמו אף אחד אחר וכן הלאה – . החיים, לאדם המודע, לאדם הטראגי – הם דבר מה מורכב ומשוסע מאין כמוהו. קשה לנו לפעמים לשאת את כל המגוון הזה שנזרק מאיתנו כמו מאות כדורי ז'אנגלר באוויר, שאנו מתקשים לתפסם.
אנחנו זקוקים, לעתים אנו פשוט זקוקים, למין מכונה כזו, או כספת יהיה יותר מדויק, שנוכל להפקיד בתוכה את כל העומס הזה, מגרש חנייה להחנות את כל התנועה הצפופה הזו שסואנת אצלנו באוטוסטראדה של מה שמכונה נשמתנו.
הכספת רבת התאים הגדולה ביותר שהומצאה עד כה לצרכים הללו, מגרש החנייה הרחב ביותר – היא/הוא הרומן. הרומן הטוב הוא "הקורלטיב האובייקטיבי" של נפש האדם המשוסעת והמסועפת. הרומן הטוב בעל שטח הפנים הגבשושי העשיר הוא המכשיר הטוב ביותר שהומצא לאפסונה של מה שמכונה הנשמה (הטראגית). מכאן ההקלה הגדולה והקתרטית הפוקדת אותנו כשאנו נתקלים ברומן הטוב, ואין זה משנה אם התמות המידיות שלו הן אלה שמעסיקות גם אותנו. ברומן הטוב, המורכב, היפה, אנו מוצאים אח למסע, כתף נוספת למשא.
אנשים מודעים ומורכבים וישרים עם עצמם נזרקים לעולם כלעולם בלהות, כך הם מרגישים בו לעתים – ורק עולם מגוון ומורכב אף אם מבהיל לפרקים יכול לשמש להם מקלט לילה. מקלט לילה כזה לנפש הוא הרומן הטוב.
ו"עם, מאכל מלכים" הוא רומן כזה. כלומר, רומן שכדוגמתו כל נפש מודעת ומשוסעת (וזה סוג של טאוטולוגיה) זקוקה לה. זהו, לפיכך, רומן שימושי. לא מדובר במותרות.
2. זו יצירה פוסטמודרנית מובהקת: התערבות המחבר ביצירתו, ראוותנות נוכחותו. אולם יש שני סוגים של רומנים פוסטמודרניים, "רזים" ו"שמנים". ה"רזים" ממחישים את התרוקנות הקיום מאידיאולוגיות וממשמעות בתארם מציאות מחולנת וצנומה כזו. במובן זה, למשל, קארבר הוא סופר פוסטמודרני. העוצמה של רומנים כאלה, הפוסטמודרניים ה"רזים", היא המפגש הישיר עם הקיום העירום, עם קיומה של "נפש קטנה, עירומה", כשירו המפורסם של אדריאנוס קיסר שהנו ביטוי הולם לצייטגייסט הפוסטמודרני. החולשה של רומנים כאלה היא שהדופק החלוש שלהם פועל את פעולתו המדכדכת על הקורא, מחליש אותו. ניטשה היה אומר שעלינו "להתגבר עליהם", על הרומנים ה"רזים" האלה. החיים אולי דלים "כפי שהם", אבל בכוחנו להופכם לאחרים.
ואילו הרומנים הפוסטמודרניים ה"שמנים" הם יורשים ישירים של המודרניזם (הג'ויסיאני), בפטישיזציה של הטקסט שיש בהם. הם מודרניזם בריבוע. הם אינטלקטואלים מאד לעתים, רבי ציטוטים, מודעים לעצמם, דנים בתיאוריות ספרותיות בתוך תחומו של הטקסט ועוד. העוצמה שלהם היא העושר הטקסטואלי, שטח הפנים הלשוני רב השכבות. החולשה היא האימפוטנטיות שבהפיכת כל העולם לטקסט, תפיסה שקרית של המציאות. לאור יצר טקסט פוסטמודרני "שמן" אך מלא חיים ויצריות ולא תרגיל אינטלקטואלי חוורוור.
3. הגיבור של היצירה הוא הקולקטיב. בניגוד, אולי, למה שהיה ניתן לחשוב על לאור כיריב מר של הציונות, אך בהתאם, בעצם, לשורשיו האינטלקטואליים (המרקסיסטיים, הפוסט-סטרוקטורליסטיים). ה"אנחנו" קודם כאן ליחיד – שילוב של תפיסה "מעמדית" ו"פוסט-הומניסטית" (כולל קיטש עדין-עדין של הערצה ל"עם", ל"אנשים הפשוטים", קיטש שמאלי ידוע; כולל הקיטש העדין של הערצת "המתגרדים" והחלכאים, שאינה ממש אהבת אדם, אלא הצגה של אהבה כזו).
4. עברית נקייה כאן כמו חמצן נקי. עברית גמישה ומבריקה כמו נחש טרי. עברית עשירה כמו טייקון (לא ממונף).
5. זהו, בהתרסה, טקסט לא-ריאליסטי. אבל לפיכך זה גם לא ספר "על" הצבא ולא "על" המדינה. השנאה של לאור המבקר לדיון תמטי בספרות רלוונטית גם להבנת ספרו הוא. הצבא, המדינה, הם נושאים מספיק גדולים כך שיהיו אמתלה הולמת לטקסטים ארוכים-ארוכים, לדברת בהולה, לרצף של מילים יפות וקומבינציות מורכבות, הן ברמת המסמן והן ברמת המסומן – רמת הרפרנט פחות חשובה. התמה הצבאית היא כאן רק כן השיגור. זה לא "ימי צקלג" או "התגנבות יחידים" בגרסת השמאל הרדיקלי. זו גרסה ישראלית של מודרניזם ואותו אגף בפוסטמודרניזם (הפוסט-סטרוקטורליסטי) שהשפה היא לו פטיש. וגרסה מוצלחת מאד.
6. יש חלקים ברומן שמספרם מספר ויש חלקים המסופרים בגוף ראשון של הדמויות. התחושה היא של ריסוק מכוון של הטקסט, של מודרניזם מרוסק שפועה בחיוניות מחוליותיו המופרדות. מודרניזם נוסח ג'ויס ווולף, ולא נוסח פרוסט ומאן.
7. ובכל זאת הערה תמטית: הדמויות מונעות בשני רגשות מרכזיים – הערצת סמכות וטינה כלפיה ושנאה עצמית (אם כי זו האחרונה מיוצאת, לעתים, ומוחצנת בתוקפנות). מזכיר קצת את אליאס קנטי (ואת לוין, כמובן).
8. זוהי פרוזה מובהקת של משורר – ומקרה לא שכיח שבו העובדה הזו אינה בעוכריו של הטקסט אלא בזכותו.
9. הכישרון הספרותי, שמופגן כאן ללא עוררין, מתפרש לקורא, לעתים, כיכולת לדבר בשטף ולאורך זמן (ודברי טעם, אם כי זה, איכשהו, פחות חשוב), ובמיוחד ליצור אצל הקורא תחושה שאל לך להפריע לשטף הקדחתני הזה. שיהיה זה לא מנומס, ואכן אף לא נבון ולא מתגמל – להפריע.
10. זהו ספר שהנו יותר וירטואוזי מאשר מרגש (המילה, בגלל שימוש נצלני + ובגלל, שוב, מורשת המודרניזם, הפכה למילת גנאי, אבל היא אינה כזו ביסודה).
11. זהו אחד מארבעת או חמשת הספרים הטובים ביותר שראו פה אור בשנות התשעים מאלה המוכרים לי (בצדו כדאי למנות את "ספר הדקדוק הפנימי", את "בדרך אל החתולים" ואולי גם את "היכן אני נמצאת" ו"עקוד").