1. אתר שכתבתי בו בעבר חלקים מהבלוג שלי התאיין לו. למרבה הצער, לחלק נכבד מהפוסטים שפרסמתי שם אין לי גיבויים.
אזכיר כאן בקצרצרה שלוש ביקורות חיוביות שפרסמתי שם ואבדו:
ביקורת על "מוקס נוקס" של שמעון אדף
ביקורת על "אחת שאלתי" של משה אופיר
ביקורת על "לא לישון לעולם" של וילם פרדריק הרמנס (יצירת מופת של בכיינות גאונית)
חבל על דאבדין ולא משתכחין.
2. הטלוויזיה נמצאת ברנסנס אדיר בעשור וחצי האחרונים. או כך גורסת הקלישאה. ככל שאני נחשף יותר ויותר לסדרות החדשות המדוברות אני נדחף יותר ויותר לעמדה הלא נוחה, הפוצית והמתנשאת של אותו דף פייסבוק מפורסם. חברים, הסדרות הטובות ביותר העכשוויות אינן משתוות ברמתן ובטוהר כוונותיהן ליצירות הספרות הגדולות. ומה שדוחה במיוחד בגל הסדרות האמריקאיות הנחשבות של השנים האחרונות היא התמקדותן בזכרי ונקבות אלפא, התמקדות שלה יש משמעות מוסרית גועלית (""הסופרנוס", "מאד מאן", "בית הקלפים", "שובר שורות" – הטובה מביניהן בדיוק בגלל שלפחות בתחילתה וולטר דווקא לא היה זכר אלפא). ולכן אגב הסדרות הסקנדינביות אנושיות בהרבה (ולכל מי שיש חשק וכוח אני ממליץ על עריכת השוואה בין הסדרות הסקנדינביות לאלו האמריקאיות שנעשו לפיהן – יכולה לצאת מהשוואה כזו מסה פוליטית חשובה ביותר להבנת העולם שאנו חיים בו, שבו מתעמתות שתי האלטרנטיבות הגדולות ביניהן: הסוציאל-דמוקרטית-האירופאית והאמריקאית-קפיטליסטית).
חוות דעת כללית ומתנשאת זו נשענת על המצע הניסויי דלקמן:
"סופרנוס" – ארבעה פרקים.
"מאד מאן" – ארבעה פרקים.
"בית הקלפים" – שישה פרקים.
(לא יכולתי יותר)
"שובר שורות" – כל העונות וכל הפרקים מלבד מחצית העונה האחרונה (הסדרה האמריקאית הטובה ביותר מאלה שראיתי).
"בנות" עונה ראשונה (סדרה מצוינת)
"לואי סי קיי" עונה ראשונה ושנייה (מצוינת גם כן)
"הגשר" השוודית-דנית – כל פרקי העונה הראשונה.
"דה קילינג" הדנית – כל פרקי העונות הראשונה (המותחת ביותר) והשנייה (הפחות מותחת).
3. אני ממליץ על שני ספרי הבלש של דרור משעני, "תיק נעדר" ו"אפשרות של אלימות", הכתובים בטון יציב ומלנכולי, מותחים מאד ומאירים את אפרוריותה של חולון באור ערפילי-עגמומי בריטי.
מבקר חופשי 
תגובות
משתתפת בצערך על הביקורות. 2 קראתי ואני זוכרת, הן היו מעניינות וחשובות. חבל חבל שקרה כזה דבר!
תודה, נירגל
תנסה את "הסמויה"
שכחתי את הסמויה. ראיתי שישה פרקים והתרשמתי, אבל לא התחברתי, כמו שאומרים.
ההתחלה של הביקורת על הספר של אדף נמצאת באתר של הספרייה החדשה. גם משהו.
http://www.newlibrary.co.il/htmls/page_1316.aspx?c0=16425&bsp=16422
תודה נטליה
גם אני ממליצה על "תיק נעדר" (את הספר החדש עדיין לא קראתי).
מלבד הסיבה שציינת בדבר הדמות של הבלש ששווה להכירו, יש בספר תובנה פסיכולוגית בדבר הצורך בשיח עם הזולת להבנת העצמי שבאה לידי ביטוי הן במוצהר בקו עלילה מסוים הן בעקיפין בסוף הספר. מאוד התרשמתי מזה.
לא לחינם שכחת את "הסמויה" – היא לא מתאימה לפרדיגמה שלך בכלל ונמצאת בליגה אחרת לגמרי מהסדרות שהזכרת. לא התחברת? לגיטימי, אבל מעטים הרומנים בעשורים האחרונים, אם בכלל, שהשתוו לסדרה הזו בעומק, ברוחב היריעה, בחדות האבחנה ובמהפכנות הצורנית.
באופן כללי, הזכרת סדרות בעייתיות ("הסופרנוס", "בית הקלפים"), סדרה משמימה ("מד מן"), סדרה מרגיזה ("בנות") ועוד סדרה אחת שנעשית ממש מעולה רק בעונה שעוד לא ראית ("לואי" – את "שובר שורות" לא ראיתי). כדי לשפוט את הרנסאנס בעולם הטלוויזיה אי אפשר רק לרוץ לסדרות הכי מוכרות – צריך לראות סיטקומים (ז'אנר הרבה יותר משמעותי ולא מספיק מוערך בטלוויזיה האמריקאית, שפרח עם "משפחה בהפרעה", "טיסת הקונקורדס" ו"מוארת"), טלוויזיה בריטית ("דוקטור הו", ריקי ג'רוויס וסטיבן מרצ'נט, ג'ימי מקגברן, צ'רלי ברוקר, פול אבוט) וז'אנריות ("קרניבל").
גם אני מתקשה (ולא מספיק משתדלת) למצוא סיפוק בסדרות טלוויזיה אמריקאיות. אבל דה-קילינג תפס אותי ממש בזכות שתי הדמויות הראשיות.
לגבי הביקורות האבודות – הן בטוח שמורות בהוצאות לאור כקבצי PDF שמגיעים מ"יפעת". אפשר פשוט לפנות ליח"צנים ולשחזר את הכול.
"לא לישון לעולם" הוא ספר הולנדי נהדר! (בתרגום רן הכהן).
נסה לחפש את הגיבויים של archive.org . סביר להניח שהכל שם.