מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" ב"ידיעות אחרונות"

הבון-טון הוא ללעוג לדה בוטון. כך לפחות מצטייר מקריאת כמה ביקורות בעיתונות האנגלו-אמריקאית. הסופר-מסאי-פילוסוף האנגלי ממוצא יהודי, שמפרסם כותרים כגון "איך פרוסט יכול לשנות את חייך?" ושהקים "בית ספר לחיים", במסגרתו הוא מפרסם ספרי הגות על נושאים שמעסיקים את רובנו – כסף, חרדת סטטוס וכעת סקס – נתפס כמעין פילוסוף-מדיה שטחי, שמרדד את ההגות העמוקה של כל הדורות למעין ספרי מתכונים או ספרי עזרה עצמית (והוא גם בא מבית עשיר, ועל כך קשה במיוחד לסלוח לו).
אבל "איך לחשוב אחרת על סקס" הוא ספר מעניין, מרענן, כן ואפילו אמיץ, אם כי לא נטול מגבלות. למעשה, דה בוטון, בפעילותו בכלל ובספרו זה בפרט, הוא דמות בולטת במגמה תרבותית חדשה ומבורכת (שלה שייכים ספרים כדוגמת "אפלטון במקום פרוזאק"): עיסוק מחודש באגף זנוח של הפילוסופיה, "אאודמוניה", קרי: דיון פילוסופי בדרך בה מומלץ לחיות על מנת לחיות באושר או בפחות סבל. ה"אאודמוניה" פרחה בפילוסופיה של העת העתיקה (הסטואיקנים, למשל), אך בפילוסופיה המודרנית עסקו בה רק מעטים (שופנהאואר, למשל). בייחוד בכל הקשור לסקס, המגמה התרבותית-פילוסופית הזו נהיית חשובה ודחופה שבעתיים בעשור או שניים האחרונים, בגין מקומם הגדל והולך של הסברים מתחומה של הפסיכולוגיה האבולוציונית ביחס למיניות. דה בוטון כותב במפורש נגד המגמות הללו, לא משום שהסברים משדה הפסיכולוגיה האבולוציונית הם שגויים, אלא משום שהם חלקיים, רדוקטיביים ונעדרי-שיפוט-ערכי, והפילוסופיה יכולה וצריכה להשלים אותם. "אין ספק שהתזה של הביולוגיה האבולוציונית איננה שגויה. אך עם זאת, היא פשוטה, מנותקת מחוויותינו המיניות הממשיות – ובסופו של דבר, היא גם קצת משעממת". דה בוטון מבקש, אם כך, להשיב את האנושיות לסקס. ודוק: לסקס – לא לאהבה. כך הוא גם מחזיר בדלת האחורית את החשיבות שיש ל"מדעי הרוח", ל – "Humanities", בהבנת הצד האנושי, ולא רק החייתי, של המיניות. לכן, לשם הדוגמה, נמצא כאן ניתוח מרתק של ציור מפורסם וסוג המיניות הספציפי שהוא מבטא.
דה בוטון עוסק בכנות ובבהירות בשלל נושאים: מיניות ואותנטיות, פטישיזם, ניאוף, ההתנגשות שבין אהבה לסקס ועוד. הדיון אינטליגנטי לרוב, ובניגוד לספרי "עזרה עצמית" דה בוטון לא סבור שיש פתרונות קלים או פתרונות בכלל לחלק מהבעיות שהוא מעלה. הוא פשוט מאיר אותן, וכך מאפשר לנו להיטיב להכיר את עצמנו. הוא מנסה להלך בין הכריבדיס, תפיסת המיניות החייתית של הפסיכולוגיה האבולוציונית, לבין הסקילה, השמרנות המינית הכורכת את המין באהבה בחיבוק דובים שממית לעתים את שני הדְבֵקים כאחד. אך לא תמיד הוא מצליח לשמור על איזון. זאת כי נדמה, שבשורות ובין השורות, ההמלצה של דה בוטון היא מעט שמרנית בסופו של דבר. אם אצל גדי טאוב, בספר מסות מעניין ובעייתי שפרסם לפני כשנתיים בשם "נגד בדידות", ההצעה המשתמעת היא לוותר על האהבה, עניין מסובך ולא מתגמל, לטובת היצריות, אצל דה בוטון ההצעה המשתמעת היא לוותר קצת על הסקס. אולם אפילו בעמדה המעט שמרנית הזו הספר מרענן ומקורי: הוא מטפל בתבונה בכפייתיות מסוימת שמאפיינת חלקים בתרבות שלנו, אובססיה שהפכה את האיד הפרוידאני לסופר-אגו החדש: חייבים ליהנות! אבוי למשתמט מהנאה! הרבו במין! דה בוטון מבקש להרגיע את הצו התרבותי הרודני הזה ולבטא עמדה שונה, הרואה במין תופעה שאינה נטולה צדדים שליליים ושרצוי לא לתלות בה תקוות גדולות מדי.
בכך, הספרון הזה מבטא מגמה משמעותית נוספת בתרבות העכשווית, שניתן לכנותה "הפוריטניות החדשה" (קשורים למגמה זו הפרסומים על אנשים שמצהירים על א-מיניותם או אף שיחות עם אנשים צעירים היום, אנשים צעירים שמפתיעים אותך, הקשיש, בשמרנותם היחסית נטולת ההומור, כמו גם עליית כוחן של הדתות). הפוריטניות החדשה באה לידי ביטוי כאן, לדוגמה, במחשבות שמעלה דה בוטון על צנזור פורנוגרפיה. הפוריטניות החדשה של דה בוטון אינה דתית באופייה ואף לא פמיניסטית, אלא רציונליסטית ותועלתנית: סקס טוב תובע כל כך הרבה מאמצים, הקרבות, הסתכנויות, אי יציבות במערכות יחסים – פורנוגרפיה, למשל, יכולה בפשטות למכר כך שהמכור יזנח את חובותיו כאדם, כבעל משפחה וכאזרח – למעשה, סקס טהור הוא מהפכני באופיו, אוטופי, ולכן מסוכן לשלוותם של החיים הבורגניים הנורמליים – כך שאולי עדיף לזרוק את מי האמבטיה עם השמנים הארומטיים בה בני הזוג מבקשים להשתעשע ולהשתכשך ולהתמקד בתינוק.
נקודה שדה בוטון לא נותן עליה מספיק את הדעת, בעוד פרויד טען אותה בפסימיזם הקודר שלו, הינה שתהליך התירבות עצמו של בני האדם, כלומר ההתרחקות המואצת והולכת שלנו ממוצאנו הקדום בעולם החי, פוגע, אולי בראש ובראשונה, במיניות שלנו. המיניות שלנו, ככל שהתרבות מתפשטת והולכת, הופכת ל"מתורבתת" יותר ויותר, למסורסת יותר ויותר, או אף ל"מבויתת" יותר ויותר (כיוון שפרויד משווה בין אילוף היצר המיני של בני האדם תחת עול התרבות לביותן של חיות, כמו סוסי פרא). לכן, כשדה בוטון מעלה דרך חדשה ומאלפת להתבונן על אימפוטנציה גברית – לטענתו המקורית, עלינו להיות גאים בה כי היא מבטאת מעלה מוסרית, את זהירותו וחששותיו של הגבר המודרני מלפגוע בבת זוגו – הרי שהוא מבטא גם, בלי להיות מודע לכך מספיק, שלב חדש ולאו דווקא משמח בלבד באילוף החיה האנושית.
דה בוטון אכן לא תמיד מעמיק מספיק. דוגמה נוספת: כאשר הוא ממליץ להיות ישירים וגלויים יותר בביטוי צרכינו, אם אנו חפצים במין – לומר זאת, ואם באהבה – לומר זאת גם: "שני הצרכים הללו קיימים בנו באופן בלתי תלוי, ושניהם שווים זה לזה מבחינת ערכם ותוקפם. אף אחד מהם לא צריך לחייב אותנו לשקר כדי ליהנות ממנו". כל זה נאור מאד. הבעיה עם בני אדם, לעתים, הינה שהם מורכבים יותר, וחלקם דווקא זקוקים לכך שישקרו אותם על מנת שיוכלו ליהנות ממה שבמודע הם לא מרשים לעצמם להודות שהם חפצים בו.
דה בוטון גם לא דן בספרון הזה בהבדלים החשובים הקיימים בין גברים לנשים בענייני מין. ואם הוא כן עוסק בהם בעקיפין הרי שנשמרים אצלו כמה סטראוטיפים ותיקים, כמו, למשל, הקלישאה על הגבר שרוצה סקס ובת זוגו לא נותנת לו (מעניין מתי ידברו כבר בתרבות הפופולרית על המקרים ההפוכים). אפשר להבין את התעלמותו מהנושא כחלק מהתנגדותו לפסיכולוגיה האבולוציונית, שהדגישה את ההבדלים הללו. אחרי כמה עשרות שנים שהתפיסה ש"התרבות" היא זו שמבנה את המיניות הגברית והנשית משלה בכיפה האינטלקטואלית – פתחה הפסיכולוגיה האבולוציונית במתקפת נגד והדגישה ש"הטבע" השונה של המינים אחראי לחלק ניכר מההבדלים הללו. ודווקא בנושא זה התזכורת שלה הייתה נחוצה ומרעננת, לטעמי.
אבל, ככלל, זהו ספר פקחי ומתסיס מחשבה על נושא מענג וכאוב. בסופו של הספר אף הותיר דה בוטון ברוב חן מקום לרשימות אישיות של הקורא, מתוך התפיסה ההומניסטית שסקס הוא גם דבר פרטי ואישי מאד, ולא ניתן לקבע בו כללים התקפים לכולם.