מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

גיבור הנובלה המעניינת הזו, שפורסמה ב-1937, נשכחה למדי מאז בארה"ב ומצאה את גאולתה, בין השאר, בעברית, בהוצאה החדשה, הנמרצת והקנאית לספרות, "זיקית", מחליק ונופל מאניית תיירים הנעה בין הוואי לפנמה. הנרי פרסטון סְטְֶנדיש, זהו שם גיבור הנובלה המסופרת בגוף שלישי, מוצא עצמו כך בלב האוקיינוס השקט, צף על גבו, ומייחל בכל מאודו שנוסעי ועובדי האנייה יבחינו בהיעדרו, ורצוי שיעשו זאת במהירות, כמובן. מרגע הפתיחה הדרמטי הזה נחלקת הנובלה לשלושה צירי עלילה: קורותיו של סטנדיש בים, במשך היום הארוך בו הוא מייחל להצלתו. קורותיה של הספינה ונוסעיה, שמגלים באיחור את היעדרותו של הנוסע. עברו של סטנדיש, שהוביל אותו עד הלום האיום.
הנובלה הזו מעניינת לאו דווקא בגלל האירוע הדרמטי כל כך שמסופר בה. יש לי תחושה שדווקא מרגעים דרמטיים באופן "רשמי", נפש הקורא, או מוחו, מסרבים להתפעל, מתוך סלידה מאפקט זול שנוצר בקלות רבה מדי. הנובלה מעניינת בגלל שורה של רגעים חריפים, קטנים יותר, שלו היו מצמידים חיישנים למוחו של הקורא בשעת הקריאה, כפי שאופנתי כל כך לעשות היום, היו מגלים דווקא בהם נסיקה של פעילות מוחית. כמובן, הכול תלוי באיזה קורא מדובר ובאיזה מוח.
הנה כמה מהרגעים האלה הלקוחים מחלקה הראשון של הנובלה, על מנת לפתות ולא לחשוף יותר מדי. סטנדיש, רגע לפני הנפילה, נוזף בעצמו על התפעלותו ממראה הים: "הסיבה שחש כה מטופש, נבעה מכך שחווה ריגוש של ילד, תחושה שמכעיסה מאוד כל גבר בוגר כשהוא חושב על כך". רגע אחרי הנפילה, סטנדיש מגלה כי יותר מאשר הוא מפחד, הוא מתבייש: "גברים בני מעמדו של הנרי פרסטון סטנדיש לא נופלים להם מספינות באמצע האוקיינוס; זה פשוט לא נהוג". האטיקט החמור שסטנדיש חונך לאורו מסביר גם את אחד השיאים של הנובלה: סטנדיש לא מסוגל לצרוח בפראות להצלה, כיוון שזה לא מנומס והוא אינו רגיל בחוסר נימוס, ועקב כך הוא מחמיץ את הסיכוי המידי להסב את תשומת לבה של האנייה להיעדרו. "חינוכו של סטנדיש גזר עליו לנהוג כג'נטלמן אפילו ברגע זה. בני סטנדיש אינם צועקים; שלושה דורות של ג'נטלמנים המירו את החצוצרה שבגרונו של הסטנדיש הקדמון בכינור קטן ועדין". והנה רגע חריף נוסף, כאשר סטנדיש מתבונן בתדהמה באחוריה המכוערים של הספינה, ממנה החליק בטיפשות שכזו: "אלה היו אחוריה הרחבים, העירומים והחצופים של ה'ארבלה', שנתנה בו מבט מבשר רעות מתוך צוהריה הרבים בשעה שרחקה ממנו על אוקיינוס של קצף […] פעם, בגן חיות בניו יורק, ראה את ישבנו המגולה של בבון בוגר, ושעה קלה עמד מוקסם, עד שהאני המעודן שלו השתלט על זה הגס". "האני המעודן" הזה מתקלף בסרבנות ובאטיות. רק אחרי זמן רב, בהתחשב בסיטואציה הדוחקת, מבין סטנדיש שהטוב ביותר הוא לשחות בעירום מלא.
בהמשך אנו מתוודעים, כאמור, לעברו של סטנדיש. סטנדיש הוא ג'נטלמן חביב, מתון ("הכל עשה בזהירות") ומעט מלנכולי ("'הנרי הוא העצוב של המשפחה'"), אמיד למדי, שסחר במניות ובאגרות חוב בניו יורק. עד שיום אחד לא יכול היה יותר להמשיך לעשות זאת. הוא הודיע לאשתו, שאותה הוא אוהב באופן מתון, שהוא חייב לצאת לחופשה, שיעדה לא מוגדר. הרברט קלייד לואיס כותב כאן במסורת ספרותית אמריקאית מסוימת, להבנתי, מסורת ביקורת עולם העסקים והבורגנות הגבוהה, העצורה וצרת האופקים, האמריקאים. היצירה הבולטת ביותר במסורת הזו במחצית הראשונה של המאה ה-20 היא, ככל הנראה, "באביט" (1922), של סינקלר לואיס (הסופר האמריקאי הראשון שזכה בנובל). "באביט" הנו סאטירה גדולה על המטריאליזם הגס, השמרנות החונקת, הדתיות השטחית והרגשות המדוללים, של הביזנס-מאן האמריקאי. "באביטיזם" הפך אף לביטוי לעג כלפי תרבות עולם העסקים האמריקאי. במחצית השנייה של המאה העשרים, היצירה הגדולה במסורת הזו היא, לטעמי, "משהו קרה" של ג'וזף הלר. על אף שגם הנובלה הזו כתובה בטון סאטירי, הרי שהגיבור של "האדון שנפל לים" מעורר יותר אהדה מגיבוריהם של לואיס והלר. הוא אנושי יותר. לפיכך, אותם קטעים צורבים בהם מתאר הסופר בהומור קודר עד כמה חסרונו של סטנדיש לא מוחש באנייה, עד שאולי נהיה כבר מאוחר מדי, הם אכן צורבים. סטנדיש הוא אדם טוב, שחינוכו, שהנו בעצם אילופו, הוליד בו עכבות שמנעו ממנו לנהוג באופן שיוכל להציל את חייו, בשעת היחשפותו האכזרית, הטיפשית והפתאומית לאחוריהם של החיים.
ראויה לציון גם אחרית הדבר היפה של המתרגם יהונתן דיין.