מה שמנחם בבידור הוא גם מה שמדכא בו.
אני מדבר על הבידור כאידאה, שכוללת חלק ניכר ממה שמכונה היום תרבות (בעיקר בקומדיה הדבר ניכר: מ"סיינפלד", שזיקקה את האידאה הזו בטהרתה ולכן זכתה, ובצדק, להערכה רבה, ועד הסיטקום הרווח הממוצע. אולם חלק נכבד מאד ממה שמכונה היום תרבות הוא בעצם קומדיה, אם כי לא באופן ישיר. הקומדיה העכשווית מגחיכה באופן ישיר את הקיום. ואילו הדרמות והמלודרמות למיניהן וכן הז'אנרים האחרים מציעים הסחת דעת, וכך, בעקיפין, טוענים לחוסר המשקל של הקיום ואפסות ערכו, שלפיכך יש להסיע ולהסיח ולהסיט את הדעת ממנו).
הבידור מנחם כי הוא מציג את חיינו כקלי משקל. אנו קטנוניים, מונעים בידי זוטות, שואפים לפכים קטנים וחרדים מפניהם. העולם, המציאות, הוא משחק ילדים אחד גדול. העולם אינו נורא.
וזה מה שנורא.
לאידאה של הבידור יש קייס, קייס חזק מאד, והיא תוצר ישיר של הניהיליזם המערבי – אם אין תכלית לקיום, מוטב שנעביר אותו בסבבה, בהסחת דעת מאפסות משמעותו ואף נדגיש את היעדר משקלו.
אבל אם הקיום כה נעדר משקל, אם אין זה רציני להיות רציני – הרי לך סיבה חזקה לדכדוך.
מבקר חופשי 