שופנהאואר בפרק בעל השם הפנטסטי: "על המטפיזיקה של האהבה המינית" מסתלבט על קודמיו הפילוסופיים שלא הבינו כלום בנושא המיניות (כמו קאנט ושפינוזה) או שהבינו באהבת גברים בלבד (אפלטון):
"לאחר כל מה שהוזכר כאן [על נפוצותה ועומקה של התשוקה המינית], איש לא יפקפק בעצם מציאותו וחשיבותו של הנושא, ובמקום להשתאות על כך שפילוסוף מנכס לעצמו את הנושא הנצחי של כל המשוררים, עליו להשתאות על כך שנושא שממלא תפקיד חשוב כל כך בחיי אדם , הוזנח כמעט לחלוטין בידי הפילוסופים, ומונח לפנינו כחומר לא מטופל. אפלטון היה הפילוסוף שעסק בכך יותר מכל, ב'משתה' וב'פיידרוס'; אך מה שהוא אומר בנידון מוגבל למחוזות של מיתוסים, אגדות ובדיחות, וברובו נוגע רק לאהבת-הגברים של היוונים. המעט שרוסו אומר על הנושא הזה מסולף ולא מספק. הדיון של קאנט שטחי ביותר ומשולל ידע בנושא, ולכן בחלקו לא נכון. ואילו ההגדרה של שפינוזה ראויה לציטוט רק לשם השעשוע, הודות לנאיביות המופרזת שלו: 'האהבה היא גירוי מלווה בתפיסה של סיבה חיצונית'. לפיכך, אין הוגים שקדמו לי בדיון הזה, מהם אוכל להפיק תועלת או שעלי להפריכם".
(העולם כרצון ודימוי, חלק ב', פרק 44; תרגום חופשי שלי מאנגלית).
מבקר חופשי 
תגובות
אני דווקא לא הבנתי אותו כמסתלבט, אלא יותר "מתמקם": מודד את פני השטח, מאבחן כמה גבשושים אמורפיים (עם שמות מפוצצים), ומגיע למסקנה העגומה שהוא עומד בפני שטח חלקים מדי ונטולי נקודות ציון- אין לו במה להיאחז (כנראה, בשונה ממה שהוא רגיל לגבי נושאים אחרים שהוא עסק בהם).
המשימה שלו גדולה גדולה! הוא חייב גם לשרטט את המפה וגם להגיע ליעד לבד לבד בעצמו! (אז הוא גם קצת מתמסכן 🙂 )
וחוץ מזה: נו ו… מה הוא אמר?
היי אריק, כתמיד נעים ומחכים לקרוא אותך. אך על רקע עניין הוויקיפדיה והכותבות האמריקניות תחת קטגוריה נפרדת, לא יכולתי שלא לשים לב שמסוקרים בעמוד הרשימות הנוכחי רק גברים (להוציא ג'ניפר איגן), וגם בהמלצות שלך לחודש הספר. זכותך המלאה כמובן, אבל זה ממלא אותי צער כלשהו שאת פשרו אני לא לגמרי מבינה.
תודה על הערותיכן. לדינה – יש לפעמים אצל שופנהאואר מין הומור קודר ויבש, ונדמה לי שזה היה נוכח גם כאן. לגבי מה שהוא אומר: הוא אומר הרבה דברים וחלקם גם שטויות 🙂
לעינת – רק לשם הדיוק: בהמלצות לשבוע הספר המלצתי גם על רולינג שהינה סופר ממין נקבה. הערתך חשובה ואחשוב עליה. ישנה הטיה לא נשלטת שקשורה בכך שאני גבר ולכן כנראה אני מוצא קרובים ללבי יותר סופרים שמתארים חוויות מפרספקטיבה גברית. אבל ברוך השם זו רק הטיה ולא אקסקלוסיביות.
הפתרון המלא לבעייה הזו הוא שיותר נשים ייצאו אל שדה הביקורת ויבטאו את עמדתן וכך תאוזן ההטיה. לא קיבלתי את עבודת הביקורת ירושה מאבי, וכך גם מי שמעוניינת להיות מבקרת. ואגב, הטיה הפוכה יש לעתים לנשים מבקרות שסוג מסוים של כתיבה גברית אינו מדבר אליהן. זו, למשל, הסיבה שסופר כמרטין איימיס כמעט לא ידוע בארץ, וזו אחת הסיבות שהספרות היהודית-אמריקאית הגברית אינה פופולרית כאן במיוחד ודי במפתיע.
אריק שלום,
שמי אורי יפת ואני מפקד משוחרר מסגל הדרכה של קורס מפקדי כיתות בחיל ההנדסה הקרבית.
ברצוני לקבץ שמות של ספרים אשר תוכנם מכיל בעיקר מסרים מנהיגותיים ולאסוף תרומה של ספרים אלו לפלוגה ממנה השתחררתי.
פונה אני אלייך מאחר ויש לך את הידע והניסיון, וקרוב לוודאי שתוכל לכוון אותי לספרים אשר אוכל להוסיף לקובץ הספרים שבידי.
ספרי מנהיגות צבאית יתקבלו בברכה וגם ספרים על מנהיגים אחרים, אוטוביוגרפיים ועלילתיים כאחד, כל ספר אשר ממנו יוכלו לשאוב חניכי קורס המפקדים את ערכי המנהיגות.
דוגמאות לספרי מנהיגות אשר נמצאים כבר ברשימה: אם יש גן עדן / רון לשם, חיילי שוקולד / אבישי כץ, ברל / אניטא שפירא ואפילו רובין הוד.
אשמח מאד אם אוכל לשתף אותך ברשימה הזו בדואר אלקטרוני, ולקבל את חוות דעתך. כמו כן אם בידך היכולת להרחיב את הרשימה בספרים שאתה חושב שיתאימו לספריית המנהיגות של הפלוגה שברצוני לבנות, תהיה זו עזרה גדולה עבורי.
חשוב לציין שהיני רואה את בקשתי כאבן לסלילת חזונו של דוד בן גוריון: "תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך." (מתוך נאום הפרידה, 2/6/1963)
תודה וברכה,
אורי יפת.
oriye@walla.co.il
שלום אורי,
תודה על התייחסותך. אינני רואה את עצמי מומחה לתחום המנהיגות בספרות. בכל מקרה "התגנבות יחידים" ו"ימי ציקלג" הן יצירות מופת שעוסקות בצבא הישראלי, ואף קורא רציני שלהן לא יצא ניזוק מקריאתן. בהצלחה.
אריק
תודה רבה.