מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הוצאתו לאור של "מתחילים", לפני כארבע שנים בארה"ב וכעת אצלנו, היא הזדמנות יחידה במינה להתבונן לא רק במקומו של העורך בעיצובו הסופי של הטקסט הספרותי, אלא גם הזדמנות לדיון בסגולות ספרותיות ובמה שהופך טקסט לטקסט "טוב". קובץ הסיפורים הזה של קארבר ראה אור ב-1981 תחת הכותרת "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" בעריכה מסיבית של ידידו, העורך גורדון ליש. הקובץ הערוך הפך את קארבר לאחד הסופרים האמריקאים החשובים והידועים. "מתחילים" הנה הגרסה המקורית ששלח קארבר לליש, גרסה ארוכה פי שניים מזו שהוציאו ליש ומספרי העריכה שלו מתחת ידיו.
מבחינה נושאית, בסקירה גסה, אין הבדל גדול בין שני הקבצים. חלק גדול מהסיפורים בשניהם עוסקים בהתפוררות, בעיקר התפוררות של נישואים, בעיקר מנקודת מבט גברית. כך הוא, למשל, הסיפור הפותח בשני הקבצים שבו גבר בגיל העמידה, שאשתו כנראה עזבה אותו, מוכר את חפצי ביתו לזוג צעיר תמים ונלהב עדיין באהבתו. בחלק גדול מהסיפורים הגיבורים הם אלכוהוליסטים בהווה או בעבר, כפי שהיה גם קארבר עצמו. כך הוא, למשל, סיפורו של הזוג שמתחיל לנהל בהצלחה מלון דרכים וכולו תקווה לעתיד משותף עד ששתייה של שניהם ובגידה של הבעל מנפצת את חלומם: "שתיה זה דבר משונה. כשאני צופה לאחור, כל ההחלטות החשובות שלנו התקבלו תוך כדי שתיה. אפילו כשהיינו דנים בצורך לצמצם את כמות השתייה שלנו, היינו יושבים ליד שולחן המטבח או ליד שולחן הפיקניק עם שישיית בירות או עם בקבוק ויסקי לפנינו". בחלק מהסיפורים יש מיתות אלימות ואונס, אלימות שהינה חלק ממה שהופך את הקובץ הזה לאמריקאי כל כך. כך הוא הסיפור על אישה שנרתעת מבעלה כיוון שבצאתו עם כמה גברים לדיג מצאו בנהר גופה של נערה שנאנסה ונרצחה והחליטו לא לשנות מתוכניות החופשה שלהם ולהודיע למשטרה על הגופה רק בסיום חופשתם. לעתים רחוקות ניכרת כאן סנטימנטליות דקה מן הדק, אבל בכל זאת סנטימנטליות, ביחס לאהבה. כך הוא, למשל, בסיפור שנתן לקובץ מ-1981 את שמו, "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה", וכעת נתן לקובץ החדש את שמו המקורי, "מתחילים" (הלקוח ממשפט בתוכו: "אבל נדמה לי שאנחנו רק מתחילים עלובים באהבה").
על ההבדלים בין הנוסח הערוך לנוסח המקורי נשמעות דעות לכאן ולכאן. איש ספר מובהק אמר לי שהוא מתקשה לקרוא את הפטפטנות של קארבר המקורי לעומת הלאקוניות הדוקרנית שאפיינה את קארבר שהכרנו עד עתה, כך שלטעמו מי שהפך את קארבר לקארבר הוא אכן ליש. אני מסכים עם תיאור ההבדל אך לא עם ההערכה. את קארבר של ליש לא אהבתי במיוחד. וכעת אני מבין מדוע. העריכה של ליש הייתה חדורת מטרה. היא כיוונה ליצירת עולם שטוח במכוון, שבו נעות דמויות אנונימיות או אנונימיות-למחצה, בתוך ערפל ובעולם אפרורי, קר ומנוכר. קארבר של ליש, בקיצור, יותר מדכא מקארבר של קארבר. כיצד ליש עשה זאת? הנה כמה דוגמאות. בסיפור מפורסם, שנקרא בקובץ המקורי "דבר קטן וטוב" ובנוסח של ליש "האמבטיה", מסופר על אם שמזמינה לבנה עוגת יומולדת אצל אופה רווק ומזדקן. כשמגיע מועד החגיגה נפגע הבן בתאונה ושוקע בתרדמת. האם שוכחת לחלוטין מהעוגה שהזמינה בעוד האופה, שאינו יודע על התאונה וחש שטרח לחינם על העוגה, מצלצל בכעס אינספור פעמים לביתה ומטריד את משפחתה באמירות נבזיות. כעת, בנוסח של ליש, האם ובעלה אינם קרויים כמעט בשמותיהם הפרטיים, אלא "האם" ו"האב". גם בסיפורים אחרים העדיף ליש אנונימיות על פני שמות פרטיים. ההעדפה הזו יוצרת כבר כשלעצמה אווירה "אוניברסלית" ו"קלאסית", מעין דיון ב"כל אדם", אבל גם אטמוספירה קודרת ואנונימית, שבה לכל איש אין שם. אבל השינוי העיקרי כאן הוא שבגרסה של ליש אנו נותרים עם הניכור ואי ההבנה הבסיסיים בין בני האדם: כאשר משפחה אחת שקועה בצרה נוראה, אדם אחר, האופה, שקוע בצרתו הקטנה. אדם, כמו אומר לנו הסיפור, קרוב רק אצל עצמו ואטום לזולתו. אבל בגרסה המקורית של קארבר מתעמתים לבסוף ההורים עם האופה והלה מתנצל מעומק הלב ואף מנסה לנחם אותם ב"דבר קטן וטוב" מהמאפייה שלו!
האווירה הקודרת ה"אוניברסלית" שיוצר ליש מתבטאת לא רק בהעדפת האנונימיות על פני נתינת השמות הפרטיים, אלא גם בהשמטת חלקים אינטלקטואליים שיש בטקסט. כך מטושטשים במכוון אפיונים אינדיבידואלים של הדמויות. כך, למשל, בסיפור שנתן לקובץ את שמו, השמיט ליש את המסעדה שבה ניתן לשאול ספרים ומכונה "הספרייה" שאליה שני הזוגות בסיפור מתעתדים לצאת יחדיו. הגיבורים הופכים כך לפחות משכילים ולפיכך לפחות מובחנים. ואילו בסיפור אחר השמיט ליש את היזכרותו של הגיבור בקטע שקרא מרומן של איטלו סבבו. כנראה שוב סבר ליש שגיבור אינטלקטואלי מדי יפגע באוניברסליות של הסיפורים. אך בנוסף הוא יצר כך גיבורים חסרי אונים יותר. כמה פעמים יוצר ליש את התחושה המדכאת והמעורפלת של הסיפורים באמצעות הדגשת חוסר יכולתם של הגיבורים להעניק מילים למה שקורה להם. בסיפור אחד כותב ליש שבמבטם של שני בני זוג "היה משהו נחמד או שזה היה משהו מרושע. אי-אפשר היה לדעת". בעוד קארבר במקור דווקא ידע לתאר את המבט הזה: "לרגע היה נדמה שההבעה הזאת מעידה על קנוניה, ואז היא נעשתה ענוגה – לא הייתה מילה אחרת לתאר את זה". ובסיפור אחר מדגיש ליש שוב את אי הוודאות האפיסטמולוגית, כלומר אי וודאות ביחס לידיעת המציאות, אי וודאות שתורמת לקדרות וחוסר האונים שמבטאים הסיפורים: "טרי הביטה בנו ואחר שוב במל. היא נראתה מודאגת, או אולי זאת מילה חזקה מדי". בעוד קארבר המקורי יודע דווקא להעניק לגיבוריו את חסד יכולת הניסוח המדויק והאמפטיה: "היא נראתה מודאגת, זאת ההגדרה היחידה לכך".
ובעצם, הקיצור והלאקוניות עצמם של ליש יוצרים את אותה תחושה מדכאת ואנונימית של הסיפורים. כאשר, למשל, בסיפור אחד, "איפה כולם?" שמו בנוסח המקורי, בחר ליש להשמיט את מערכות היחסים הנוראיות של בני הזוג המתקוטטים עם ילדיהם, הוא בפירוש פגע בסיפור בכך שהפחית מייחודיותם של הגיבורים והפך אותם שוב למעין אלגוריה כללית על "כל אדם" וגורלו המר. התפיסה הקלישאית שקצר זה טוב ופחות זה יותר אינה נכונה תמיד.
ליש לא "פגע" בסיפורים במובן זה שהוא לא הוריד את רמתם. היה לו פשוט חזון ברור ולגיטימי והוא שייף את הסיפורים לממדיו. אבל זה לא היה בדיוק החזון של קארבר. החזון של קארבר היה אנושי וחם יותר. ולטעמי: אפקטיבי יותר.