מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה קובץ סיפורים מבריק, ללא ספק. ברק שמזכיר, שמזכיר – ובכן שמזכיר את הברק של סיפוריו הקצרים של אחד ממתרגמי הספר לעברית וידידו של אנגלנדר, אתגר קרת. בברק כאן הכוונה לחופש, לתחושה שהמספר פורש כנפיים ללא תכנית מוכנה מראש, דואה בחופשיות פעם ימינה ופעם שמאלה, ובכל זאת יודע שהאינסטינקט יוביל אותו למסע נכון, מסע שבמבט לאחור ייראה המתווה שלו כהגיון וההכרח בהתגלמותם, כמו סיפור קצר מעולה. מכיוון שהסיפורים כאן עוסקים כולם במפגיע בעולם היהודי, הן זה האמריקאי והן זה הישראלי, הרי היכולת של אנגלנדר לגלות מקוריות בתמות שחוקות כל כך, להוציא מים מהסלע הזה של קיומנו, מעוררת התפעלות רבה. ועם זאת, הקובץ הזה גם חושף את אחת מבעיות התשתית בסיפורת היהודית-אמריקאית הצעירה ואולי בסיפורת העכשווית בכלל.
הסיפור הטוב בקובץ הוא הסיפור הפותח, "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק". זוג יהודים אמריקאים חילוניים כבני ארבעים מארחים זוג יהודים ישראליים חרדים, אמריקאים לשעבר, אחרי שנים של נתק. המחוכמות של הסיפור – ואם להשתמש במטפורה רלוונטית לימים אלה – היא מלאכת המחשבת של הרכבות הקואליציות שאנגלנדר יוצר בין הארבעה. אנגלנדר בונה קואליציות ומחריבן וחוזר חלילה. בתחילה אלה הן קואליציית הזוג החילוני מול הזוג הדתי. לאחר מכן אלה עדיין הזוג החילוני מול הדתי, אלא שמתברר שמי שחשבנו שהוא "שמאל" במפגש הזה הוא בעצם "ימין" וההפך – מתברר, למשל, שהזוג החרדי נוהג לעשן סמים קלים על מנת להירגע קצת מעול גידול הילדים בעוד הזוג החילוני האמריקאי שמרני ומתנזר. בשלב מסוים עורקת האישה החילונית לחיק החרדים. ולבסוף, וזה הפאנץ' ליין, מסתבר שהקואליציה המובנת ביותר מאליה, זו של גוש החרדים, רעועה למדי. יסוד נוסף מחוכם כאן: נוכחות השואה בסיפור הזה (עליה מרמז כמובן כבר שמו) משמשת את אנגלנדר לומר דבר מה על יחסים בין גבר לאשתו בפלנטה שלנו דווקא, לכל היותר בפלנטות מאדים ונוגה, אך לא בזו האחרת עליה דיבר ק. צטניק.
השואה, הפעם בתפקיד עצמה, נוכחת גם בסיפור אחר בקובץ, קומי אף הוא. במחנה נופש קיצי לזקנים יהודיים חושדים כמה פנסיונרים יהודיים בנופש ותיק נוסף, יהודי לכאורה אף הוא, שהוא פושע מלחמה נאצי. מנהל המחנה הצעיר, ג'וש, סבור שזו סניליות אופיינית ומנסה להניא אותם מלהחרים את עמיתם למחנה. הסיפור הזה מבדר מאד, בין השאר בגלל ההשוואה בין המחנה שם ואז למחנה כאן ועכשיו, אבל הוא מזכיר יצירות טלוויזיוניות מבדרות ומחוכמות אבל לא מרגשות ומעמיקות, יצירות כמו "תרגיע", למשל, כמו הפרק ב"תרגיע" בו לארי דייויד מביא לשולחן הסדר "שורד", כשמסתבר לו רק סביב השולחן שה"שורד" הוא מתוכנית הריאליטי "הישרדות" ולא ניצול שואה.
סיפור מעניין הוא הסיפור "גבעות תאומות". זה סיפור על התנחלות שמפגין ידע אינטימי באתר בו מתרחש הסיפור, ידע נדיר אפילו בקרב כותבים ישראליים. עוד נדירה כאן יכולת האמפטיה כלפי המתנחלים שאינה, עם זאת, חושכת שבטה הדק מהקנאות האידיאולוגית ומחירה. יצר הסיפור של אנגלנדר עומד בשורשה של היכולת האמפטית שלו: סיפור זקוק לדמויות עגולות, לעלילה לא צפויה, לקונפליקטים יוצרי אמביוולנטיות – כל אלה תכונות שאינן נוכחות בשיח הפוליטי על ההתנחלויות.
סיפור נוסף, מבריק אף הוא, קרוי "הקורא". סופר יהודי שתהילתו מאחוריו יוצא למסע הקראה ברחבי ארצות הברית. איש לא בא לערבי ההקראה שלו לבד מאדם אחד, שהוא "הקורא". "הקורא" עוקב אחר הסופר מאתר הקראה אחד למשנהו ומאלץ אותו להמשיך בערבי ההקראה למרות תשוקתו של הסופר להרים ידיים.
הסיפור הזה, למרות ברקו, מבטא לטעמי את החולשה של הקובץ. והחולשה היא מודעות עצמית. כלומר, מודעות לאיך אני, הסופר, נתפס בתודעת האחר, בתודעת הקורא. זאת כי המודעות לקיומו של קורא אינה מוגבלת רק לסיפור "הקורא" אלא נוכחת גם בסיפורים אחרים. המודעות הזו גורמת לשני דברים: היא מקשה על השעיית חוסר האמון בזמן הקריאה. כל הזמן אתה זוכר שזהו סיפור. ומודעות עצמית, כלומר מודעות לנוכחות האחר הצופה בך, גורמת גם לעוד דבר, לרצון לשאת חן. כמובן, אצל סופר מעולה כמו אנגלנדר מדובר בניואנסים, לא בפתיינות גסה. אבל הצורך בנשיאת חן קיים כאן.
בזמן הקריאה חשבתי על "שלום לך, קולומבוס", קובץ הביכורים הגדול של פיליפ רות מ-1959. אנגלנדר קרוב ברוחו לרות: גם ברקע היהודי המסורתי שלו, גם בהומור וגם בכמה מנושאי הסיפורים. ובכל זאת, הסיבה שהקובץ של רות טוב יותר נוגעת למודעות העצמית היתרה של אנגלדר. אצל רות, כשאתה קורא, אתה שוכח שמדובר בסיפור ומשתכנע שאתה עד לפיסת מציאות. יותר חשוב: אצל רות, היחידה הבסיסית היא היחיד ולא "היהודי". התפיסה הזו הביאה אותו להצגתם של קונפליקטים מעמדיים ואידיאולוגיים בתוך החברה היהודית בדרך אכזרית; הביאה גם לביקורת נוקבת על רות והאשמתו ב"שנאה עצמית". את אנגלנדר אי אפשר להאשים ב"שנאה עצמית". אנגלדר לא רוצה לעצבן אלא לשאת חן.