מבקר חופשי

1. צפיתי לאחרונה בעונה הראשונה של "בנות". ההבדל המזדקר מיד בינה לבין "סקס והעיר הגדולה" אינו נוגע דווקא למעמד הכלכלי ולתקופה הכלכלית השונים, כפי שציינו מעירים רבים על הסדרה ובעצם כפי שכיוונה הסדרה להבליט בעצמה.
ההבדל המזדקר הוא שב"סקס והעיר" הגיבורות היו בנות שלושים פלוס וכאן הן בנות עשרים פלוס. פער העשור הזה גם קובע את ההבדל במעמד הכלכלי שבין הבנות ב"בנות" לבנות ב"סקס והעיר". ובמילים אחרות: לנה דנהאם שמשחקת את עצמה בגיל עשרים וקצת, כאשר תשחק את עצמה בגיל שלושים וקצת תמצא כבר, יש להניח, כסף לשכר דירה.

אבל זו זוטה: הסדרה המצוינת הזו, של היוצרת (תסריטאית, בימאית בחלק מהפרקים, שחקנית) המוכשרת באופן מטיל אימה לולי הייתה דמותה כה נוגעת ללב ונגישה, מדלגת דילוג ארוך מעל הסדרות הקומיות הבולטות של העשורים האחרונים – כלומר, מעל "סיינפלד", "סקס והעיר" ודומותיהן – הישר לשנות השבעים וליתר דיוק לוודי אלן בשנות השבעים. המתיקות-מרירות של הסדרה קרובה יותר ל"אנני הול" מאשר לציניות של סיינפלד או לראוותנות המינית והכללית של "סקס והעיר". נכון, "בנות" בוטה כמו סדרה בת זמננו, אבל הבוטות הזו מובאת בהקשרים של פגיעות.
לנה דנהאם היא היורשת של וודי אלן יותר מאשר של לארי דיוויד, שרה ג'סיקה פארקר או הפטרון שלה ג'ייד אפאטו.

2. אחד הגילויים הגדולים שגיליתי על עצמי בזמן שהייתי רווק היה שכשאני יוצא לבאר ורואה בחורה מושכת, פחות חשוב לי "להשיג" אותה מאשר לבטא התפעלות ארוטית, הכרה מעודנת ביופייה. היה עלי לגלות את זה, כיון שהרבה שנים הייתי ביישן ומפוחד ולא העזתי כלל להתחיל עם נשים בבאר.

אבל מרגע שנפרץ המחסום, הרגשתי שרווח לי עד מאד, ואז גיליתי כי רווח לי לאו דווקא בגלל שיעורי ההצלחה (שהיו נמוכים מאד, אגב – ישנן, למרבה המזל, עוד שיטות 🙂 ) – אלא פשוט בגלל שביטאתי את מה שרחש בתוכי. קדתי קידה של התפעלות ארוטית בעצם ההתחלה עם הבחורה והבחורה מצידה הכירה בנוכחותי הגברית, ולו כגבר מתפעל בלבד.

הדבר הנורא ביותר, כך גיליתי, הוא הפנים החתומות והקשוחות שעטיתי על עצמי שנים קודם לכן בסיטואציות דומות. כאשר כל הגועש והרוגש לא קיבל מוצא והכרה ומצד שני אנרגיה רבה נתבעה על מנת לשמור על מעטה כוזב.