מבקר חופשי

אחד המפעלים המו"לים היפים בישראל בשנים האחרונות הוא תרגומן של קלאסיקות מהמחשבה הסטואית בהוצאת "נהר" ספרים שבעריכתו של ראובן מירן. בין הספרים הקלאסיים של הסטואה שהוציאה ההוצאה: "על קוצר החיים" של סנקה, "המדריך" של אפיקטטוס ו"מחשבות לעצמי" של מרקוס אורליוס.
הסטואה היא אסכולה פילוסופית שנוסדה באתונה בסביבות 300 לפני הספירה, ומייסדה הוא זנון מקיטיום. שופנהאואר ב"העולם כרצון ודימוי" (כרך ראשון, פרק 16 וכרך שני, פרק 16: "על השימוש הפרקטי בתבונה ובסטואיות") טוען שהסטואה התפתחה מהפילוסופיה הצינית כהתפתחות תיאורטית מפילוסופיה פרקטית. כלומר, הציניקנים – שבניגוד לשימוש העכשווי במילה, על אף שמקורו באסכולה שלהם, לא היו "ציניים" כלל וכלל – גרסו שהפחתת הצרכים שלנו למינימום האפשרי היא הדרך הבטוחה ביותר להשגת אושר. כלומר, חיים פשוטים ואף חיים דלים מחנכים את האדם לא לצפות לאושר וכך גם לא להתאכזב משהלה מבושש להגיע או כשהוא מגיע שהלה מתגלה כמקסם תעתועים. הסטואיקנים, גורס שופנהאואר, טענו שהוויתור הקונקרטי על חיי רווחה בעולם הזה אינו נתבע מהאדם הכמה לחיים נכונים. מספיק שהאדם יקבע בתודעתו שתענוגות ובעלות על רכוש הן דבר שניתן לחיות בלעדיו. לפי הסטואים, כך שופנהאואר: "אנחנו יכולים ליהנות מכל דבר ולרכוש כל דבר, ובלבד שתמיד נחזיק בדעה שמצד אחד דברים אלה הינם חסרי ערך וניתן לחיות בלעדיהם ומצד שני נשמור בדעתנו את אי היציבות ואי הוודאות שלהם, וכתוצאה מכך נתייחס אליהם כטריוויאליים, ונהיה מוכנים לוותר עליהם בכל רגע". כך, אומר שופנהאואר, הסטואים הביאו לשלימות את התיאוריה של "שוויון הנפש" כלפי תענוגות ופיתויי העולם הזה על חשבון המעשה הפרקטי של זניחת תענוגות אלה; הסטואים צמצמו את הדרכתם לתהליכים מנטליים. שופנהאואר טוען כי רוחה של הסטואה ניתנת לתמצות במשפט הבא של סנקה, מראשי דוברי האסכולה: "מה הם החיים המאושרים? שלווה ובטחון נצחיים". הסטואיקן רודף שלווה והתנאי לשלווה הוא זלזול במה שיש לעולם הזה להציע ובוז לסבל שיש בידו לגרום. מטרת האתיקה הסטואית, כך שופנהאואר, היא להגיע לחיים נעדרי כאב ככל שניתן. הסטואיקנים הגיעו למסקנה שהכאב נגרם לא מהיעדר של דברים מסוימים המסבים תענוג – אלא מהתשוקה לדברים הללו. ולפיכך, הפחתת התשוקה, שהינה בידינו, תפחית את הכאב. לפי אפיקטטוס, אחד ההוגים החשובים של הסטואה, עלינו להבחין בין דברים הנתונים לשליטתנו ואלה שאינם ולהתייחס רק לראשונים ולא לדאוג מהאחרונים או לחשוק בהם.
לפי שופנהאואר, המוסר הסטואי הוא דוגמה ספציפית לאודמוניזם (eudemonism), כלומר פילוסופיה שמטרת העל שלה הינה השכנת אושר ורווחה אישיים. והאושר והרווחה האישיים לפי הסטואה הינם שלוות נפש. בשונה מהנצרות, התיאוריות של אפלטון והחוכמות המזרחיות, ממשיך שופנהאואר, הסטואה לא נובעת מנטייה מטפיזית, אלא מרצון להקל על החיים כאן בעולם הזה.

כמה ציטוטים נבחרים מקלסיקות הסטואה של "נהר".

סנקה (1 לפנה"ס – 65 לספירה)
"אוגוסטוס האלוהי, שעליו העתירו האלים יותר מכל אדם אחר, לא חדל לפלל לשלווה ולבקש לעצמו שחרור מענייני ציבור. שיחותיו כולן נסבו תמיד על עניין זה, על תקוותו למנוחה. בנחמה מתוקה זו, אף שלא היה בה ממש, נהג להסיח את דעתו מטרדותיו – שיבוא יום והוא יחיה את חייו לעצמו" ("על קוצר החיים", מלטינית: נאוה כהן).

אפיקטטוס (55 לספירה – שנת מותו לא ידועה)
"לא המציאות מטרידה את בני האדם, כי אם מחשבותיהם ודעותיהם על המציאות. למשל, המוות אינו דבר נורא כלל; הרי לו היה כזה, אף סוקרטס היה סובר כך. אולם, המחשבה שהמוות הוא דבר נורא, היא עצמה הדבר הנורא. אם כן, כאשר דבר מה מעכב אותנו, מטרידנו, או גורם לנו כאב, אל לנו להאשים לעולם מישהו אחר זולת עצמנו, כלומר, את דעותינו שלנו" ("המדריך", מיוונית עתיקה: אברהם ארואטי).

מרקוס אורליוס, קיסר רומי (121-180 לספירה)
"אנשים מבקשים לעצמם מקומות מפלט: אזורי הכפר, חופי ים, הרים; אף אתה רגיל עד מאד לערוג לכגון אלה. אך אין כל זאת אלא הדיוטוּת לשמה, היות שאפשר לך, בכל עת שתחפוץ, להיסוג אל תוך עצמך. הלא אין מקום שליו ורגוע יותר אשר אליו בן האדם נסוג זולת אל נפשו שלו, ובייחוד אדם שבחובו מכמנים כאלה, אשר אם יביט בהם תבואנו מיד נינוחות מלאה" ("מחשבות לעצמי", מיוונית: אברהם ארואטי).

כמה מחשבות פתוחות בעקבות הקריאה בספרי הסטואיקנים:
1. קריאה בספרות מוסר – והקריאה בסטואיקנים הזכירה לי את הקריאה בימיי בישיבה בספרים כגון "מסילת ישרים" של רמח"ל – מושתתת על הנחה אופטימית שאנו יכולים לשנות כמה מתפיסותינו הנפשיות הבסיסיות. אני שואל את עצמי האם אכן כך הוא? האם אכן אנו יכולים, למשל, להגיע לשוויון הנפש הסטואי באמצעות החלטה ובחירה מודעות? ואולי המעלה המוסרית הגדולה ביותר שבכוחנו להגיע אליה היא להבין לאשורו כיצד אנו פועלים, לבצר לנו מקום בנפש בו נוכל להתבונן במעגל החוזר חלילה של תשוקותינו וסיפוקן, תשוקותינו והשלמתנו הכואבת עם אי מילוין?
2. כאשר אתה קורא על רמי מעלה כמו הקיסר מרקוס אורליוס או סנקה שהטיפו את תורת הסטואה אתה מזכיר לעצמך שעליך לעיין בשנית ב"מעבר לטוב ולרוע" ו"הגיניאולוגיה של המוסר" של ניטשה שבו פיתח ניטשה את הרעיון שמה שאנו מכנים ברגיל מוסר הינו המצאתם של החלשים, "העבדים". וזאת משום ששנאת הגוף שבאה למשל לידי ביטוי בדבריו הבאים של מרקוס אורליוס: "תהא הווייתי אשר תהא, הריהי בשר ומעט נשימה והיסוד המושל [הכוונה לשכל]. התייחס לבשר בשאט נפש; אין הוא אלא מסכת של דם ועצמות, מארג עצבים, נימים ועורקים", או בציטוט של אורליוס מאפיקטטוס: "אתה נפש הנושאת בעול גווייה", אינו יכול בקלות להיתפס ככזה שנובע מ"מוסר עבדים", כשנאת העולם הזה עליה מטיפים אלה שתענוגות העולם הזה חסומים בפניהם. קיסר רומי היה אחד האנשים החזקים בעולם והטפתו כנגד התמכרות לעולם הזה היא לפיכך בעלת משקל רב.
3. הסטואיקנים, ובעיקר מניסיון קריאתי במרקוס אורליוס, עסוקים במוות באופן כפייתי. המוות ממחיש כמה חיי אדם הם חסרי ערך ולכן עד כמה אין להתרגש מפורענויות בעולם הזה או לחשוק בתענוגותיו. כיום, כמדומה, רובנו חיים בפילוסופיה של הדחקה, כלומר אנחנו במודע מדחיקים את עובדת מותנו על מנת שנוכל לרחוש אהבה ותשוקה לחיינו.

*
תוספת:
כיוון שאני קורא כעת פרק בעל שם פנטסטי ב"העולם כרצון וכדימוי" של שופנהאואר – "על הצורך האנושי במטפיזיקה" שמו – ומכיוון שהפרק הזה מעיר אגב אורחא הערה מעניינת הנוגעת למרקוס אורליוס אביאה כאן.
שופנהאואר מדבר על הניגוד התהומי בין פילוסופים שחיים על הפילוסופיה ופילוסופים שחיים בשביל הפילוסופיה, כלומר בין אותם פילוסופים שעשו את הפילוסופיה קרדום לחפור בה לבין אותם פילוסופים, פילוסופים אמיתיים, שתשוקת הדעת בלבד מדריכה אותם. העובדה שקאנט, אומר שופנהאואר, הצליח לחיות הן על הפילוסופיה והן בשביל הפילוסופיה נובעת מכך שעל כס המלכות ישב מלך פילוסוף, הלא הוא פרידריך הגדול. דבר זה קרה "זו הפעם הראשונה מאז אנטוניוס האלוהי [הלא הוא מרקוס אורליוס אנטוניוס] ויוליאנוס האלוהי [הלא הוא הקיסר הרומי "יוליאנוס הכופר"]". "רק תחת חסות כזו יכולה הייתה 'ביקורת התבונה הטהורה' לראות אור".