מבקר חופשי

מדוע אנו קוראים?

ישנן סיבות ספציפיות לבחירה בקריאתם של ספרים ספציפיים, אבל אני מחפש אחר מניע שניצב מאחורי המניעים המקומיים, המניע הבסיסי לקריאה.
שני מניעים יסודיים יש לדעתי לקריאה והם מקיימים קשרים מורכבים ביניהם: בריחה ואחיזה. קריאה כבריחה מהחיים וקריאה כאחיזה טובה יותר בהם.

*

פעמים רבות אנו קוראים על מנת לא לחשוב על חיינו. קריאה בחיי הזולת כהסחת דעת מחיינו אנו.

גם לכך כיוון ביאליק במסתו הגאונית "גילוי וכיסוי בלשון":
"האדם מציץ רגע בסדק שנפתח, ולפחדו הגדול מוצא והנה שוב ה'תהו' האיום לפניו, והוא קופץ וסותם לפי שעה את הסדק – במלה חדשה, כלומר, אוחז ב'סגולה' הבדוקה לו מכבר, מאחותה הקודמת, כמסיחה את הדעת לפי שעה – והוא ניצול מן הפחד".
המילים הן בריחה מן ה'תהו', הן גשר על פני תהום, הן הסחת דעת.

הקריאה היא הצעידה על הגשר הזה על מנת לא לפסוע על פני האַין.

*

בכיוון מעט שונה: הנאת הבריחה שהיא הקריאה בספר אינה שונה מהנאתו של השוכב בחדר מחומם, מיטיב את השמיכה סביב רגליו, ומאזין בעונג לרוח הצולפת ולגשם המוטח בחוץ.

עלילות הגיבורים, ובעיקר הסבל שלהם, מעצימים את הנאת הקורא בשלווה. הבריחה אל סבלות הגיבור הבדיוני מדגישה על דרך ההשוואה את מצבו הנוח יחסית של הקורא.

*

אבל קריאה היא גם ההיפך המוחלט. היא פנייה אל כפילו של עולם, אל המילים המייצגות, על מנת לאחוז טוב יותר בעולם עצמו.

ברומן היפה "סטונר", של ג'ון ויליאמס, מתואר רגע המרתו לספרות של בן האיכרים ממיזורי, ויליאם סטונר. סטונר למד חקלאות באוניברסיטת מיזורי אך נדרש להשתתף בקורס בספרות אנגלית. במהלך אחד השיעורים הוא חווה מעין התגלות, בעקבות קריאת סונטה מספר 73 של שייקספיר.
אולם ויליאמס אינו מתאר את השפעת התכנים הספציפיים של הסונטה על סטונר. משהו אחר אירע בחדר הכיתה.

"ויליאם סטונר שם לב שעצר את נשימתו במשך כמה רגעים. בעדינות נשף את האוויר מריאותיו והבחין שבגדיו נעים על גופו כשהאוויר יוצא מתוכו. הוא הסיט את מבטו מסלון [שם המורה בקורס] והעביר אותו על פני החדר. אור התלכסן מן החלונות ונח על פניהם של חבריו לכיתה, ועל רקע האפלולית נראה כבוקע מתוכם; סטודנט עיפעף, וצל דק נפל על לחי שפלומתה לכדה את אור השמש. סטונר שם לב שאצבעותיו הרפו מלפיתתן העזה במשענת הכתיבה. הוא הפך את כפות ידיו, הביט בהן והתפעל מצבען החום, משיבוצן העדין של ציפורניו בקצות אצבעותיו המגושמות; נדמה לו שהוא מרגיש את הדם זורם באין רואים בעורקים ובוורידים הזעירים, הולם בעדינות ובשבריריות מקצות אצבעותיו דרך כל גופו" (עמ' 17-18, תרגום: שרון פרמינגר).

מה שסטונר רוכש באותו שיעור ספרות הרה גורל הינן מודעות עצמית וכן מודעות לקיומם של חבריו. הוא מבחין בעצמו כמו בפעם הראשונה ומבחין בחבריו גם כן כמו לראשונה.

מה הקשר בין הספרות לבין מודעות עצמית ומודעות בכלל?

המילים, הייצוג, הינן התרחקות מהעולם על מנת להיטיב להכירו, כמו שאנו מתרחקים מהר על מנת לאמוד נכונה את גובהו.
סטונר גילה את מראת-הקיום שהיא היא הספרות; את הנקודה הארכימדית שהיא-היא הספרות, אותה נקודה שממנה ניתן להניף את חייו וחיי חבריו ולהתבונן בהם לראשונה היטב.

הספרות היא לפיכך אמצעי להתקרבות אל החיים באמצעות ההתרחקות מהם.

סטונר, "ש[קודם המרתו לספרות ]היה חוּם וסביל כמו האדמה שממנה הגיח" (21), הופך בזכות הספרות לא רק למודע לעצמו אלא למי שחי את חייו באופן פעיל.

להטבת האחיזה בקיום שמאפשרת הספרות, לרכישת המודעות העצמית ולמעבר לעמדה אקטיבית, מתכוון סארטר בכמה קטעים בספרו "הספרות מה היא?". למשל, בציטוט הבא: "מפני שלכנות בשם הוא להראות ולהראות הוא לשנות".

סארטר מתכוון להשפעה הפוליטית שיכולה להיות לספרות. אבל קודם לכך, "כינוי השם" ו"ההראיה" שהוא מדבר עליהם, יכולים לסייע לנו לשנות את גורלנו הפרטי.