מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אורוול הגיע לספרד, הנתונה בעיצומה של מלחמת האזרחים בין תומכי הרפובליקה לתומכי פרנקו, בדצמבר 1936 ושהה בה כשבעה חודשים. "באתי לספרד מתוך כוונה מעורפלת לכתוב מאמרים בעיתונים", הוא כותב בפתיחת "מחווה לקטלוניה", "אבל כמעט מיד הצטרפתי למיליציה, מפני שבימים ההם ובאווירה ההיא דומה היה שזה המעשה היחיד המתקבל על הדעת". ברצלונה, אליה הגיע אורוול, הפעימה אותו: "היה במראיה של ברצלונה משהו מדהים וכובש. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי עיר שבה מעמד הפועלים שולט בכיפה". לשליטה זו של מעמד הפועלים הייתה השפעה גם על ניואנסים של התנהגות יומיומית: "מלצרים ומוכרים בחנויות הישירו אליך מבט ונהגו בך כמו בשווה להם. צורות דיבור כנועות ואפילו טקסיות נעלמו לזמן-מה. איש לא אמר 'סניור' ולא 'דון'".
אולם כשהצטרף לכוחות הלוחמים נוכח אורוול לדעת עד כמה לקו הספרדים המהפכנים בחוסר ארגון, ברשלנות ובעצלות ("המילה האחת בספרדית ששום זר אינו יכול שלא ללמוד היא 'מניאנה'"). הספרדים תומכי הרפובליקה לא הצטיינו במלאכת המלחמה. אך הם כן הצטיינו בנדיבות וישירות: "נדיבותו של ספרדי כמעט מביכה לפעמים. אם אתה מבקש ממנו סיגריה יכפה עליך לקבל ממנו את כל החפיסה".
חלק ניכר מ"מחווה לקטלוניה" מוקדש לתיאור כמחצית השנה בה אורוול נטל חלק במלחמה, בתחילה כחייל ואחר כך כמפקד (לאורוול היה ניסיון צבאי מהתקופה בה שירת כשוטר במזרח הרחוק). התיאור של אורוול כן וחותר לדיוק. על חוויית הקרב הראשון שלו הוא כותב באותן כנות וחתירה לדיוק כך: "זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי באמת תחת אש, ולמרבה ההשפלה הייתי אחוז אימה. שמתי לב שתמיד מרגישים אותה הרגשה תחת אש כבדה – לא פחד שתיפגע דווקא, אלא פחד מפני שאינך יודע איפה תיפגע. אתה תוהה כל העת איפה בדיוק יינעץ בך הכדור, מה שמעורר רגישות לא נעימה בגוף כולו". הוא מדווח על חוסר המעש שממלא בריקנותו את חלק הארי של חיי החייל ועל האויב המר שעמד מולם רוב הזמן: הקור. בסופו של דבר נפגע אורוול מכדור בצווארו ופונה לברצלונה (על רגע לאחר הפציעה, כשחשב שימות, כותב אורוול: "גם זה היה מעניין – מעניין לדעת על מה אתה חושב בזמנים כאלה").
אבל חלק מרכזי ביצירה, ואולי מרכזי יותר בעיניו של אורוול, הוא הניתוח הפוליטי של מה שאירע בקטלוניה. אמנם אורוול, בחן כובש, מציע למי שאינו מתעניין בפוליטיקה לדלג על הפרקים הפוליטיים, אבל ברור שחשוב לו מאד להדגיש או לחשוף כמה עובדות פוליטיות מכריעות. העובדות הללו אינן נוגעות למלחמה נגד הפשיסטים אלא למלחמה הפנימית בין הכוחות שלחמו בפרנקו. ראשית, מדגיש אורוול, הסיטואציה בקטלוניה הייתה סיטואציה מהפכנית, שמאחוריה עמדו האנרכיסטים שכוחם בקטלוניה היה עצום. אולם את הסיטואציה המהפכנית הזו ניסו לטשטש בהצגת המלחמה כ"פשיזם נגד דמוקרטיה". למרבה הפרדוקס, וזו הנקודה המכרעת, מי שניסו לטשטש את אופייה המהפכני של ההתרחשות בקטלוניה היו דווקא הקומוניסטים, שמשיקולים שלהם, בעיקר רצון לא להרחיק מברית המועצות את המעצמות המערביות, פעלו להצגת המלחמה כמלחמה בעד "דמוקרטיה בורגנית". ניסיונה של ברית המועצות, ניסיון שצלח, לדכא את המהפכה, היה בעל השפעה גדולה על מחשבתו הפוליטית של אורוול. גם אם ניתן להבין כיצד משיקולים של "ריאל-פוליטיק" יתנגדו הקומוניסטים למה שהם לכאורה מייחלים לו, קרי למהפכה, נכלוליות החשיבה הזו הייתה זרה לאורוול הישרני. אורוול נרתע מדרך המחשבה המעוקמת הזו מכיוון שהניח שהיא אינה משוללת תוצאות: מי שמתרגל לרמות סופו שירמה גם את תומכיו ואת עצמו. אבל אולי מה שזעזע את אורוול יותר מכל היה אופי ניהול המאבק האידיאולוגי של הקומוניסטים בפלגים המתנגדים להם, שכללו הן את האנרכיסטים והן את המפלגה שאורוול לחם בשרותיה ונקראה POUM (מפלגת הפועלים המרקסיסטית המאוחדת). הקומוניסטים לא ניהלו ויכוח. הם השמיצו. הם טענו שמתנגדיהם הינם למעשה פשיסטים במסווה. ההשמצות הללו הובילו למלחמת האזרחים הפנימית המתוארת בהרחבה, שבסופה יצאה הגישה הקומוניסטית מנצחת ואורוול נאלץ להימלט מספרד משום שלא היה שייך למפלגה הנכונה.
הסכינאות הקומוניסטית שנגלתה בספרד הייתה בעלת השפעה עצומה על מחשבתו העתידית של אורוול. אך אורוול, יש לזכור, היה ונותר סוציאליסט. באורוול עשה לימים הימין שימוש בהצגתו כמתנגד בולט לטוטליטריות הקומוניסטית. אורוול אכן התנגד לקומוניזם, אבל הוא בהחלט לא היה איש ימין. כך מסכם אורוול את התנסותו בספרד: "מה שמושך בני אדם מן היישוב אל הסוציאליזם ומחדיר בהם נכונות לסכן את עורם למענו הוא רעיון השוויון […] המיליציות בספרד, כל זמן שהתקיימו, היו מין עולם בזעיר אנפין של חברה חסרת מעמדות. בקהילה הזאת, שבה לא חתר איש להתעשר ולעלות בסולם החברה, שבה היה מחסור בכל אבל לא היו זכויות יתר ולא התרפסות, אפשר היה לקבל מושג גס איך ייראו השלבים הראשוניים של הסוציאליזם. ומה שראיתי לא ניפץ את אשליותיי אלא משך אותי עמוקות".