(חלק א')
בעקבות המלחמה בדרום ניעור בי צורך לקרוא פעם נוספת את "החיים כמשל" של פנחס שדה. העותק שבספרייתי הוא מ"טבת תשנ"ד", מאותה תקופה לפני כמעט עשרים שנה שבה כתבתי בראשי הספרים שרכשתי את תאריך רכישתם. את התאריך העברי של רכישתם. אלו היו השנים הראשונות לאחר חזרתי בשאלה וספרי הפרוזה והשירה שרכשתי נדמו לי כספרי-קודש חדשים, כאלה שבאו להחליף את החומשים, הגמרות, ספרי האמונה (כפי שכונו אלה אצלנו) והמפרשים שרכשתי בישיבה התיכונית ובישיבה הגבוהה, שבכותרתם שלהם נהגתי לכתוב "לה' הארץ ומלואה בחזקת אריק גלסנר". שם, כלומר בספרי הקודש, אם זכרוני אינו מטעני, לא כתבתי את תאריך רכישתם, אף לא את התאריך העברי. במילים אחרות: בספרי הפרוזה והשירה שרכשתי לאחר מכן את מקום ההכרה שהמקום הנו בבעלות האל והנו רק "בחזקת" ברואו, אני עצמי, החליפה ההכרה בזמן, בזמן החולף ללא מעצור, המכלה.
מאז טבת תשנ"ד והחודשים שאחריו לא קראתי ב"החיים כמשל". אז התפעלתי מהרומן. התפעלתי כל כך עד שמותו של פנחס שדה באותה תשנ"ד עצמה, כך אני נזכר לפתע בעת כתיבת שורות אלה, נתפס אצלי כשערורייה מטפיסית. אמרתי אז לחברי בפלוגת "ההסדר" בה שירתי, כך אני נזכר כעת, את המשפט התמוה-ולא-תמוה הבא: "אם הוא מת – אז אף אחד כנראה לא יכול להינצל מהמוות". משפט שביאורו הוא מעין זאת: אם מי שהעמיק כל כך לחדור לכבשוני הקיום לא ניצל מצדדיו השטחיים, הבוטים והוולגריים, קרי מהמוות – מה יקוו אזובי הקיר?
אבל בשמונה עשרה השנים שחלפו מקריאתי הראשונה ברומן הלכה והשתרשה בדעתי אותה קלישאה הגורסת כי שדה הוא סופר של מתבגרים וכי קריאה חוזרת ב"החיים כמשל" בבגרות המלאה – אם זה אכן הכינוי המתאים לתקופה שבה אני נמצא כעת – מאכזבת בהכרח.
המאמר בשלמותו כונס בספרי, "מבקר חופשי" (הקיבוץ המאוחד, 2019)
https://www.kibutz-poalim.co.il/a_free_critic
מבקר חופשי 
תגובות
"החיים כמשל" הוא באמת יצירת מופת, ולכן אינו מאכזב גם בקריאה מאוחרת, אני שותפה לאותה תחושה. מניסיוני למדתי שאנשים שמבטלים את יצירתו של שדה, וזה ביטול גורף תמיד, הם אנשים שאכזבו את עצמם, כפי שהוא עצמו אמר, וזה נכון.
גם ביחס לתחושת הריחוק והתימהון מול המלחמה הזו, הזדהתי איתך לגמרי. נדמה לי שלא היתה מלחמה שגביה חשתי כזה ניתוק וחוסר הזדהות, לא סתם ברק ביקורת, אלא תחושה של הבל הבלים ועצב. הכי הזדהתי עם המאמר של עמינדב בגין בווינט.
יופי של מאמר. תודה. מעלה נשכחות, ובכל זאת לא מפתה אותי לקרוא את "החיים כמשל" שוב. קראתי עכשיו את שני הספרים של וואלאס. יצאתי המומה, אפשר לומר. מחכה לחלק ב' של מאמרך.
אריק תודה;
נפלא. מחכה בכליום עיניים לפרק הבא. תודה
תודה רבה על תגובותיכם והערותיכם.
בדיוק אתמול קראתי את הפסקה הבאה בספר של ג'ודית לואיס הרמן, "טראומה והחלמה":
"רחשי החמלה והכבוד אל העצמי-הקורבן פגוע הטראומה מצטרפים אל חגיגת העצמי-השורד. כאשר הנפגע מגיע אל השלב הזה בתהליך החלמתו, לא אחת הוא נמלא גאווה מחודשת. ההערצה הבריאה הזאת של העצמי שונה מן ההרגשה הגרנדיוזית של מיוחדות, המתגלה לפעמים אצל קורבנות. מיוחדות הקורבן מפצה על התיעוב העצמי ועל הרגשת פחיתות הערך. מאחר שהיא שבירה תמיד, אין היא מודה בשום חסרון. יתר על כן, מיוחדות הקורבן נושאת עמה הרגשה של שונות ובידוד מאחרים. לעומת זה, השורד מודע היטב לרגילות שלו ולחולשותיו ומגבלותיו וכן לקשר שלו לאחרים ולחוב שהוא חב להם. המודעות הזאת מספקת איזון, אפילו כאשר השורד שמח בכוחו." (עמ' 249)
(אם לא אצונזר) תודה ל … קודמי המגיב על ההבט הפסיכולוגי שכנראה משחק פה תפקיד, ולא כ"כ לטובת הטקסט של שדה, גם לא כ"כ לטובת הטקסט של סארטר שמתחטא באי ייחודיות היותו כותב, בזמן שמגוחך בכלל לחשוב שזה מביא "ייחודיות" (קראתי אתמול למשל: וולטר ביניימין כתב "היום כול אחד יכול להיות סופר"). קראתי פעם באינציקלופדיה של אברהם נווה ש'המילים' לא מוצלח, וקראתי את 'המילים'. וכן, אני חושב שהטקסט הזה של שדה במקרה הטוב ילדותי. מזכיר לי קצת את קורט וונגוט, לא ברמת הכתיבה דווקא – וונגוט כותב טוב מאוד – אבל ברעיון. נדמה לי שוונגוט הוא הסופר הראשון שמתנגד למלחמה בנאצים. חשיבה לדעתי זה הצד החלש שלו, אף על פי שרבים משתגעים עליו דווקא בגלל התחום החלש הזה. אולי כי הוא מתאים להם.. והדמות של שדה מתנגדת למל' השיחרור. אוקיי, יש את אלה שהמשיכו לבלות ולעשות עסקים בת"א באותה מלחמה, ושדה לא בדיוק הצליח לבדל את הדמות שלו מהם, למרות האסתיטיקה ממקור טריסטאן ואיזולדה.
האינציקלופדיה של אברהם שאנן
איזה טור נפלא
אני בכל זאת סבור ש"החיים כמשל" ביא פרוזה תלוית גיל. לא קראתיו בצעירותי ואילו לאחרונה כשניסיתי לקראו הוא מהר מאוד ייגע אותי
אני מתחברת מהמקום שלי לפסקה שמסתיימת בשורה על ההכרה בזמן ובכוח שלו. אני חושבת שטוב להבדיל כאן בין החיים בהווה ממושך כאקזיסטנציאליזם וכרוחניות,לעומת החיים בהווה ללא גיל, כאן הוא מתקרב יותר לפיטר פן ולעולם הפנטזיה. שדה עשה עבודת עריכה מרשימה על חייו וחיבר את כל ההתנסויות שלו להווה לא אותנטי, כאשר הדמויות הופכות להיות מונוליט והוא האינדיבידואל היחיד שמשקף את התכונות של כולן וממשיך ויוצר את ההווה בו הוא חי.
תודה על פוסט מרשים.