לאחרונה אני קורא בהנאה מרובה את ביקורות הספרות של אדמונד וילסון (1895-1972), מבקר ספרות אמריקאי אגדי, בעל ידע ספרותי אדיר, יכולת התבוננות ואנליזה וכישרון כתיבה גדול, שביקורותיו ומסותיו כונסו בהוצאה היוקרתית "The Library of America". ישנן בכרך שבידי, הכולל מסות וביקורות משנות השלושים והארבעים, שפע מסות מאלפות וחלוציות. למשל, מסת ביקורת קטלנית על ז'אנר ספרי הבלשים; מסה על מרקסיזם וספרות; מסה על סארטר הצעיר והעוד לא כל כך מוכר (לא מתפעלת במיוחד); מסה נגד הערצת קפקא ההולכת וגוברת בחוגים אינטלקטואליים בארה"ב בשנות הארבעים; מסת ביקורת אוהדת לרומן הראשון של סול בלו.
מסה אחת כאן, מסה מפורסמת, "Thoughts on Being Bibliographed" שמה, מכילה זיכרון מעניין של וילסון מידידו הטוב, עוד מימי לימודיהם בפרינסטון, סקוט פיצג'ראלד.
"אני זוכר איך סקוט פיצג'ראלד אמר לי זמן קצר אחרי שעזבנו את הקולג': 'אני רוצה להיות אחד הסופרים הגדולים ביותר שחיו מאז ומעולם, האם אתה לא רוצה להיות כזה?'. לא השתעשעתי בפנטזיה הזו בגלל שקראתי כבר את אפלטון ואת דאנטה. סקוט, לעומת זאת, קרא את בות' טארקינגטון, קומפטון מקאנזי, ה.ג' וולס וסווינבורן".
אבל למרות שפיצג'ראלד הכריז ברהבתנות הכרזה כזו בגלל שלא הכיר את יצירות המופת של ספרות העולם אלא רק כמה מהכותבים הבולטים, והבינוניים לדעת וילסון, של זמנו, למרות ש"חשבתי שההערה שלו טיפשית", אומר וילסון, היא בכל זאת, בשאפתנותה הגדולה, הביאה לכך "שאכבד אותו".
מבקר חופשי 
תגובות
יפה, וגם מעורר מחשבות ממחשבות שונות. למשל, יש להניח שאותו וילסון לא היה נעשה סופר גדול, גם לולא קרא את אפלטון ודאנטה.
ולגבי שאפתנות, אני נזכר בדברים שאמר מאיר ויזלטיר, שאין בכלל טעם לכתוב שירה אם אינך חושב שכל מה שמסביבך חסר ערך, שאתה תחולל מהפכה וששיריך יהיו הטובים בעולם.
אגב, מה היה לווילסון נגד הערצת קפקא? הוא גם היה נגד קפקא עצמו? כופר!