פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"
הסופר של הרומן הזה, שראה אור במקור בארה"ב ב-2008 וזכה שם להצלחה, מלמד בסדנת הכתיבה של אוניברסיטת איווה, סדנת הכתיבה הנחשבת ביותר באמריקה. כך נכתב על גבי הכריכה האחורית. אני מקווה שלא תהיה זו אי הגינות רבה מדי מצדי להשתמש בפרט הביוגרפי הזה ולטעון שהספר הזה ממחיש מה סדנת כתיבה יכולה ומה אינה יכולה לעשות. זאת כי הרומן כתוב במקצוענות רבה מאד, במיומנות כמעט ללא רבב, אבל העיקר, העיקר חסר מן הספר. כלומר, הפרטים כאן מוגשים באפיון ובתזמון ואף בסגנוּן מצוינים, אבל הנושא המרכזי של הרומן, מה שיש לסופר לומר, מה שהיה אמור להיות המניע המרכזי שלו לכתיבה – הוא קלישאה אחת גדולה.
המספר של הרומן הוא קורי סיפטר. הוא מספר לנו ב-2006 את קורותיו כנער, בן למשפחת פועלים, בתחילת שנות השבעים. מדי פעם הוא מדלג קדימה בסיפורו ואף שב אל ההווה של הרומן, כשהוא בהווה זה עיתונאי בכיר בעיתון פרובינציאלי אך עצמאי. ב-1971 היה קורי בן 16 וחי עם הוריו בעיירה קטנה במערב מדינת ניו יורק. הוא נקרא לעבודה בבית האדם העשיר ביותר בעיירה, ליאם מטרי, אדם עשיר בקנה מידה ארצי. בביתו של אותו אדם, המתואר כאן באופן חם ואוהד, כעשיר פטרנליסטי שאוהב לעבוד בעצמו ומיטיב עם עובדיו, מתוודע קורי הנער לסנטור הדמוקרטי הנרי בונווילר, ידידו של ליאם מטרי. מטרי מסייע לסנטור להתמודד על נשיאות ארצות הברית, תחילה בבחירות המקדימות של הדמוקרטים ואחר כך, זו התוכנית, מול ניקסון. קיינין, הסופר, "משתיל" בעצם מועמד דמוקרטי נוסף במערכת הבחירות ההיא. בונווילר הוא "ידידו של האדם העובד", פוליטיקאי בעל אידיאלים דמוקרטיים של שוויון ותומך רדיקלי ביציאה מוייטנאם. אבל עד מהרה מתברר שיש לפוליטיקאי האידיאליסט הזה, האידיאליסט באמת, צדדים אפלים.
בכל מה שכרוך בעיצוב רוב הדמויות, בניית המתח, שליטה בפרטים הריאליסטיים, הרי שהרומן מצוין. מבחינה רעיונית, קיינין דן ברומן בנושאים רבים, חשובים וכבדי משקל, שנוגעים להווה שלנו לא פחות מאשר לעבר. הוא דן ביחסים המעמדיים באמריקה, בהשחתה שמשחית הכוח גם את הטובים והאציליים, בסיבות לתבוסת הרוח הדמוקרטית הרוזוולטית בארה"ב בשלושת העשורים האחרונים של המאה העשרים, במעבר של אמריקה מקפיטיליזם פטרנליסטי, קפיטליזם אגרארי ותעשייתי, לקפיטליזם פוסט-תעשייתי וצרכני, קפיטליזם תאגידי נטול פנים וכתובת ברורים. ניכר שקיינין כותב מההווה שלנו, בתחילת המאה ה-21, הווה שחזר לעסוק בסוגיית אי השוויון הקיצוני בחברות המערביות, ובאחד הקטעים המספרים על ההווה ברומן, מבטא אף באופן מפתיע אביו הקשיש של הגיבור השקפה מרקסיסטית. אבל בנושאים החשובים באמת הללו קיינין אינו מחדש כמעט. ואכן צריך כישרון ספרותי אמיתי, כזה שאינו נרכש בסדנת כתיבה, על מנת לחדש בנושאים הללו, כישרון כמו של סקוט פיצג'ראלד למשל, שבסיפורו הגאוני "יהלום גדול כמו מלון הריץ", מפגיש אף הוא, כמו קיינין, נער נטול אמצעים עם עושר אמריקאי אגדי, אלא שבסיפור הזה חושף פיצג'ראלד פן נסתר בקפיטליזם, התשוקה האנטי-סוציאלית העמוקה שמזינה את תאוות הבצע. בנוסף, התיאור של אביו של קורי, עובד הכפיים הגא ואוהב העבודה, "לא היה ולו יום אחד בשמונים שנותיו שלא התאפיין אלא בעבודה קשה, איפוק ואדיבות", הנו קלישאה אמריקאית, שחוזרת בעיקר בתיאוריהם של בנים, שנעו מעלה בסולם החברתי, את אבותיהם ממעמד הפועלים או המעמד הבינוני הנמוך. אפילו פיליפ רות, ב"נחלת אבות" המצוין שלו, לוקה בזה. קלישאי גם תיאורו של מטרי, המיליונר האידיאליסט. גם מבחינה סגנונית, בעצם, ישנה נימה קלישאית בספר: הנימה המפוכחת והמדודה של המבוגר המתאר את נערותו, הנימה הענווה והכנה והמעט מלנכולית של מי שמתחייב לספר את האמת המרה. קיינין מרצף את דברי הגיבור שלו בביטויים כגון "אני מודה ש'", "אני לא חושב שאני מגזים אם אומר ש", ביטויים שמעצבים את המספר ככן, עניו ומאופק, אבל שהשימוש בהם לעתים מכאני. באחד המקרים נחשפת המכניות באופן ברור: קורי עד לתאונת מטוס שהגישה אל מקום התרסקותו קשה. הוא מסייע לכבאים לפלס דרך אל מקום התאונה וכותב: "אני מודה שהיה משהו מעורר ביכולת לסייע". מדוע צריך "להודות" בכך? הרי זה מובן מאליו ולא מביש כלל? אלא שהנימה הענווה שבאמצעותה מעצב קיינין את הגיבור שלו יצאה כאן משליטה והשתרבבה למקום שלא היה בה צורך. אך מעל הכל, כאמור, הסיטואציה הבסיסית של הרומן, דהיינו: כיצד נחשפים "החיים" לעיניו של נער תמים, כיצד הוא מגלה כי הכוח הפוליטי משחית וכי בני האדם הנם כפולי פנים, קרי גם "הטובים" בעלי צד חשוך – הסיטואציה הבסיסית הזו היא קלישאה אחת גדולה.
מבקר חופשי 