פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"
אוטופיה
יש אנשים, ואני ביניהם, שתמונת עולם אוטופית נעוצה במוחם. חזון של סדר עולם מלא הנאה ונטול סבל מוקרן במסך אח"מים פרטי בחדר מחדרי ראשם. עולם בו אנשים מתענגים, משתעשעים ומשחקים. המשחק, כך השאיפה האוטופית, יחליף את העבודה. האדם הוא אדם במלוא מובן המילה רק כאשר הוא משחק, כתב שילר במכתם ידוע ולהפוך את העבודה למשחק הייתה אחת התמות שהעסיקו את בעלי החשיבה האוטופית מקדמת דנא. מייסד ז'אנר האוטופיה, כי אוטופיה היא גם ז'אנר ספרותי, ההומניסט האנגלי תומס מור, חשב כבר ב-1516 על סוגיית העבודה. באוטופיה שלו מקפידים לא לעבוד יותר משש שעות ביום. על אותן שש שעות של עבודה במרץ מקפידים מאד, וזו תשובה חלקית לתהייתו העצמית של מור על סכנת הבטלה שתשרור עם ביטול תמריץ הרווח בחזון שלו (כי הכסף מבוטל ב"אוטופיה" שלו). אבל מקפידים באותה מידה כי "איש לא יתיש את עצמו בעבודה ממושכת כבהמה מהנץ החמה ועד חצי הליל. סבל זה גרוע מעבדות, ואף על פי כן אלה הם חיי העובדים כמעט בכל מקום" (תרגום: איילת אבן-עזרא; עריכה מדעית: ד"ר רז חן-מוריס; "רסלינג", 2008). מור מסביר באריכות מדוע מספיקות די והותר שש שעות עבודה ביום לכלכלת המדינה. ראשית, כולם עובדים, נשים כגברים. אין אפליה בזכות ובחובה לעבוד כך שהפריון גדול. שנית, כיוון שאין מעמד בטל, כמו העשירים-האצילים באירופה, על שלל משרתיהם הלא-יצרניים, הרי שכוח העבודה גדול אף יותר. שלישית, באוטופיה לא עוסקים בעבודות לא חיוניות, לא עוסקים במקצועות "נבובים ומיותרים לחלוטין, המשרתים את חיי המותרות והתאווה בלבד". הייצור מכוון לצרכים האמיתיים של הקהילה כך שעבודת שש השעות היומית מספקת צרכים אלה בשפע.
סוגיית העבודה מרכזית לחזון האוטופי, כי העבודה נתפסת כעול שהוטל על כתפי בני אנוש ולמקור סבל מרכזי. חלק ניכר מהאוטופיסטים רואים אותה כך ובכך הם מסכימים עם המחשבה היהודית-נוצרית שרואה בעבודה קללה שקולל בה האדם הראשון: "בזיעת אפיך תאכל לחם". דווקא במחשבה המרקסיסטית נתפסת העבודה כחלק אינטגראלי מהמצב האנושי, כיסוד בהגדרה האנתרופולוגית של האדם. אם כי יש כאלה שמבחינים כאן בין מארקס המוקדם, של "כתבי השחרות", בהם ניתן ביטוי לחזון אוטופי שבו העבודה הופכת לשעשוע ולמשחק, לבין מארקס המאוחר, של "הקפיטל", שראה בעבודה ובייצור חלק מהמגדירים של האנושות. בכל אופן, חלק מהביקורת שנמתחה משמאל לאורך השנים על מארקס, נגעה בקבלה הזו שיש בהגותו של ההנחה שהעבודה והייצור הם בלתי נמנעים.
חזון של עולם אוטופי של התענגות ואי-עבודה (או עבודה מינימלית) מייצר כמיהה גדולה ותחושת כיוון ויעד. הוא מקביל (ובעצם קשור מאד) לכמיהה הדתית ל"ימות המשיח". אבל חזון כזה הוא גם מתכון לייסורים. ההווה מושווה לסרט האוטופי שמוקרן במוח ונראה מולו דל, אפרפר, שרירותי. ביאליק כתב ב"עם דמדומי החמה" על מיקומה של אוטופיה דמיונית ב"איי זהב" דמיוניים ומתאר מה החלום על איי האושר עושה לחולמים: "הֵם הָאִיִּים הָרְחוֹקִים, הָעוֹלָמוֹת הַגְּבֹהִים/ זוּ בַחֲלוֹמוֹת רְאִינוּם;/ שֶׁעָשׂוּנוּ לְגֵרִים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם,/ וְחַיֵּינוּ – לְגֵיהִנֹּם". החלום האוטופי הופך, לעתים, את החיים לגיהינום, החיים שנשפטים לחומרה נוכח הפנטזיה. ועם זאת, במובן מסוים, אינני מתעניין בשום רעיון שאין בו יסוד אוטופי. למשל, במלל ובלהג הרב שאנו טובעים בהם ואף מייצרים אותם ביחס לתרבות. כל גישה לתרבות שמקבלת את המציאות התרבותית כהווייתה ועוסקת בתרבות העכשווית כמו שהיא, ואינה מנסה לראות מעבר לה, כל גישה כזו אינה מעניינת אותי ממש. התרבות קשורה לפנטזיה ולכמיהה ליופי האנושיות והפנטזיה והכמיהה ליופי הן המוקד של החשיבה האוטופית. וכל תרבות או דיבור על תרבות שאינו מציג מודעות לכך אינו מעניין אותי ממש.
העידן האחרון של חשיבה אוטופית במערב היה בשנות הששים. אחד המניפסטים המרשימים ביותר לאוטופיזם של העידן ההוא, ואחד מספרי העיון המדהימים ביותר שקראתי בחיי, הוא הספר "Life against Death", של נורמאן או. בראון. בראון, פרופסור לשפות קלאסיות, נטל בספר הזה את רעיונותיו של פרויד וניסה לזקק מהם דרך לבנייתה של חברה אוטופית. בעוד פרויד היה פסימיסט, וגרס שהבחירה של המין האנושי היא בין קיום אלים וכאוטי לקיום של ציביליזציה, שבהגדרה מדכאת את הליבידו וחדוות החיים, בראון גרס שניתן לייצר חברה חדשה שבה "החיה החולה", כפי שקרא ניטשה למין האנושי, תוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שלה, להתענג על הקיום הגופני ולקבל ללא מורא את ודאות המוות. זה ספר חריף ונבון ביותר שהנו בעצם אחד המניפסטים האינטלקטואליים שהכשירו את המהפכה המינית של הסיקסטיז. אבל האוטופיה של הסיקסטיז נכשלה ומאז למדנו להיות ציניים וחשדניים ומרוכזים בעצמנו. האוטופיה, אם היא קיימת בחברות שלנו, הופרטה: איש-איש מנסה להגיע לאושר הנכסף בכוחות עצמו.
האם נגזר דינן של האוטופיות להיות ב"שום-מקום" (אחת ממשמעויותיה של המילה ביוונית), מלבד מבחדרי מוחנו? או אף על פי שתתמהמה בוא תבוא?
ירושלים – תיקון
קוראים כתבו לי שהתפעלותי מהרכבת הקלה בירושלים, באחד הטורים האחרונים, עושה עמה חסד ולא צדק. התחנות שלה צפופות וחשופות לשמש ולגשם. מכשירי מכירת הכרטיסים אינם פועלים תדיר. הרכבות צפופות מאד בשעות העומס וזמן ההמתנה להן אינו קצר לעתים קרובות. קורא אחר של הטור הנדון העיר לי שאמנם תיאורי התחנה המרכזית בירושלים שהובאו בו נכונים, אבל התחנה המרכזית בתל אביב אינה יותר מלבבת.
מבקר חופשי 
תגובות
למה בימות המשיח כדבריך לא תתקיים עבודה? הרי אדם מחוייב בעבודת השם ועל אחת כמה וכמה כשיבוא משיח, וכל ישראל יהיו שומרי תורה ומצוות. שורש הדיכאון היא העצלות. הנופך האפל של הדיכאון הוא מסך על השורש הבנאלי של אי רצון להתאמץ.
אני חושדת שהסיבה שמארקס תפס כל כך חלקים מהמילייה האינטלקטואלי (עדיין תופס מסתבר) נובעת מנטייה טבעית אצלם לאוטופיה.
נשמע כייף ימות המשיח לתפיסתך. יש למה לחכות.
קריאה בדקדוק בטקסט גם היא סוג של עבודה ומארקס לא מופיע בו כנציג אי העבודה.
הזכיר לי את הקטע הזה מ"זכרון דברים", הסרתי את האבק כדי לצטט במדויק:
".. והדוד לזאר העביר את אצבעותיו על מצחו ואמר שיש להיזהר מציפיות רבות מדי, ואחר-כך אמר שקיים משהו שהוא מכנה "יצר הגאולה", אבל מניסיון חייו למד שאין שום מעשה בחיי הכלל או בחיי הפרט, ויהיה נכון ומהפכני ככל שיהיה, שיש בכוחו להביא גאולה, במובן הזה שמנקודה מסוימת ואילך יתחיל עידן חדש שהכל יהיה בו בתכלית הטוב ויסתדר כפי שרוצים, ועם זאת, ולמרות הידיעה המפורשת, יש לחיות כאילו הגאולה אמנם אפשרית, ולחתור אליה.."
כפי שציינת, יש אלמנט מאוד דתי בהכלת הכפילות הזו, כמעין "אידאה רגולטיבית" קאנטיאנית. בפרפראזה על דבריו: נמצאתי חייב לבטל את הידיעה, כדי לפנות מקום לאוטופיה.
פוסט מעניין (במיוחד ה"ירושלים-תיקון"!)
🙂