פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"
התאכזבתי מעשרות העמודים הראשונים של "מה זה פינקלר". שמעתי שבחים על הרומן הזה, של הסופר היהודי-בריטי הווארד ג'ייקובסון, רומן שזכה בפרס המאן-בוקר ב-2010 וציפיתי לו. אבל עשרות העמודים הראשונים עוררו געגוע לדור הגדול הקודם של הסופרים היהודיים שכתבו באנגלית. הרומן בתחילתו נחווה כמתחנחן, זו המגפה של הפרוזה העולמית העכשווית, בעיקר הגברית. הרומן, היה נדמה בפתיחה, רוצה מאד שיאהבו את גיבוריו והוא אף רוצה שיאהבו אותם כיהודים. איפה ג'ייקובסון ואיפה הביקורתיות הכנה כלפי יהדות ארה"ב ב"הקורבן" של סול בלו? חשבתי. איפה "מה זה פינקלר" ואיפה "גולד שווה זהב" של ג'וזף הלר? רומן שנושאו, כמו רומנו של פינקלר, המיעוט היהודי, רומן שהוא סאטירה חומצתית מזהירה ושחומציותה מופנית כלפי היהודים עצמם. ההשוואה להלר משמעותית יותר כי גם ג'ייקובסון כותב ספרות קומית אבל הוא הרבה פחות מצחיק מהלר (ואולי יש קשר בין רצון לשאת חן לבין היכולת להצחיק, שתובעת שלא יהיה לך אלוהים? והלר היה אתיאיסט במובן זה). מה שהוסיף לאכזבה היא התחנחנות מסוג אחר שקיימת ברומן, ההתחנחנות הגברית: רוב הגברים ברומן הזה הם רומנטיקנים חסרי תקנה, כמו שאומרים, ולמעשה סנטימנטליים להדהים ביחס לנשים. כאן כל הספרות היהודית-אמריקאית של הדור הקודם עומדת מנגד. הגברים של בלו, רות, הלר, מיילר ואפילו מלמוד היו הרבה פעמים שמוקים גדולים, אבל לפחות הם וכותביהם לא רצו כל כך לשאת חן בעיני הקהל הנשי.
זה היה הרושם בעשרות העמודים הראשונים, של ציפייה לשווא. אך למרבה המזל הרושם הזה השתנה מאד בהמשך.
"מה זה פינקלר" הוא סיפור בגוף שלישי על שלושה גברים שיש ביניהם קשרי חברות. ייאמר אגב אורחא שאחת החולשות הנפוצות ברומנים המתארים יחסי חברות כאלה היא התחושה שעולה בקורא שהחברות נכפתה על הדמויות לצורך הרומן. גם כאן יש תחושה דקיקה כזו. החברים הם: ג'וליאן טרלאב, כבן חמישים, פרוד אינספור פעמים, אב פעמיים ונטול קריירה, סאם פינקלר, חברו מימי בית הספר, פילוסוף שעשה את הפילוסופיה קרדום לחפור בה באמצעות רידודה בתקשורת וליבור סבצ'יק, מהגר צ'כי לשעבר, מורם בבית ספר לשעבר, לשעבר מראיין עיתונאי של סלבריטאים, כבן תשעים בהווה. פינקלר וסבצ'יק נימולים. ג'וליאן לא. אבל ג'וליאן מאד רוצה להיות גם. פינקלר וסבצ'יק חלוקים מרה בעניינים רבים, בעיקר כאלה הקשורים בישראל, פינקלר אנטי ציוני ואילו סבצ'יק אנטי אנטי ציוניים. אבל בעיני ג'וליאן זה לא משנה, הוא רוצה להיות גם, להיות כמוהם, מתוך קנאה בפינקלר ואהבה לסבצ'יק. והוא אף ספק הוזה בפתח הרומן תקיפה על רקע אנטישמי שאירעה לו כביכול.
הקומדיה המוצלחת של ג'ייקובסון נשענת על ניסיונותיו של ג'וליאן התם להתייהד, ניסיונות שכוללים בין השאר גם לימודי יידיש. אך הסאטירה שלו מתמקדת בפינקלר. פינקלר רודף הכבוד והשמלות שמייסד, ולא בלי קשר לרדיפת הכבוד שלו, קבוצה של יהודים בריטים המכונה "יהודים מתביישים", כלומר אלה מתביישים בפומבי כיהודים על חטאי ישראל. בקבוצה מגלה פינקלר כי כל אדם בעל דעות יוצאות דופן, אם רק יחפש מעט, ייתקל באנשים קיצוניים הרבה יותר ממנו. הסאטירה של ג'ייקובסון מגיעה לכמה משיאיה כשהוא מתאר כמה דמויות של "יהודים מתביישים" שהאובססיה, היומרנות, הצדקנות והשנאה ביחס ליהדותם הופכים אותם לגרוטסקות מהלכות עד שאפילו פינקלר האנטי ציוני מתחיל לשקשק.
אבל השאפתנות וההישג של הרומן גדולים יותר מהסאטירה והקומדיה המוזכרות. זה רומן שמבקש, ומצליח למדי, לשרטט דיוקן עדכני של אספקטים מרכזיים בחיים היהודים במערב הליברלי בעשור האחרון. זו יצירה על האנטישמיות והפילושמיות החדשות, על האובססיה של העולם המערבי ביחס ליהודים ושל האחרונים ביחס לעצמם ועל המסתורין של כל זה. ג'ייקובסון טוען בין השורות שהביקורת על ישראל והאנטי-ציונות החריפות (חשוב, עם זאת, להבחין בין השתיים ולא פחות חשוב להבחין ביניהן לבין האנטישמיות וג'ייקובסון אכן מפריד ומבחין), תולדת האינתיפאדה השנייה, מעורבות בסיגים אנטישמיים מובהקים. והוא נטל על עצמו לשרטט את המציאות החדשה והטעונה הזאת ברומן שלו. המסתורין שבזהות היהודית, כמו גם באובססיה ביחס ליהודים, הפילושמית והאנטישמית כאחת, מוחשים ביתר חריפות על רקע החברה הליברלית שג'ייקובסון כותב עליה ומתוכה. בריטית יהודייה שג'וליאן מתחיל לצאת איתה מקימה מוזיאון לתיעוד פעילות היהודים בתרבות האנגלית. המוזיאון מוקם באבי רואד, לא רחוק, מציין ג'ייקובסון כמה פעמים, מאולפן ההקלטות המפורסם של הביטלס. יש משהו מסתורי ומביך באנטישמיות, מלבד סכנותיה וכיעורה כמובן, על הרקע הספציפי הזה. האנטישמיות מחזירה-מחדירה חשיבה שבטית לעולם אינדיבידואליסטי וחופשי כביכול, לעולם שבו עודד אותנו ג'ון לנון לדמיין שאין עוד לאומים ודתות.
ברומן משעשע וסאטירי, שמוליד קריאה מהנה ואנרגטית, הצליח ג'ייקובסון להנהיר, עד כמה שניתן, את הסוגיה המסובכת והאפלה שניצבת במרכזו.
מבקר חופשי 