מבקר חופשי

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

אני מבקר ואני אוהב לאכול. אבל מה אני יותר? חידה היא. ואולי לא לנו, בני תמותה, לפתור את כל מסתורי היקום וישותנו בתוכו. לפעמים ניתן לשלב בין שני התארים, ניתן לשלב בין ביקורת לאכילה, אך לא אפרט כיצד ואניח לקוראיי להשתולל עם דמיונם באפשרויות הקומבינציה השונות. אולם לאחרונה הזדמן לי שילוב נוסף בין ביקורת לאהבת אכילה ובו אני כן רוצה לשתף אתכם.
בשנה האחרונה אני קורא הרבה מבקרי ספרות אמריקאים גדולים על מנת לראות מאסטרים בפעולה ואולי לשאוב מעט השראה מענקי העבר (היו גם מבקרי ספרות עבריים גדולים, כמובן, אבל אותם אני בדרך כלל מכיר). אני קורא את אדמונד וילסון, לסלי פידלר, אירווינג האו ובייחוד אני נהנה מליונל טרילינג. טרילינג (1905-1975) היה מבקר ספרות יהודי-אמריקאי מרכזי ומפורסם בשעתו. הוא ראה את עצמו, במובן מסוים, ממשיכו של המבקר האנגלי בן המאה ה-19, מתיו ארנולד, עליו הוא אף כתב את ספרו הראשון. לפי התפיסה של ארנולד-טרילינג הספרות היא המדיום המועדף להצגת סוגיות מוראליות וחברתיות במלוא מורכבותן. הספרות לא מנותקת מהמציאות, היא אינה אוטונומית כמו בגישות שונות של "אמנות לשם אמנות", אלא מקיימת עם המציאות יחסים הדוקים, אם כמבקרת של המציאות ואם כמבטאת את מלוא סתירותיה ומורכבותה.
והנה, במסה אחת שלו על המשורר ג'ון קיטס, "The Poet as Hero" שמה, נמצא שילוב מעניין מאד בין אכילה לביקורת. קיטס עצמו, מציין טרילינג, אהב לאכול והתייחס באינטנסיביות לתאוות האכילה שלו בכתביו. זה עניין נדיר בקרב משוררים, מדגיש טרילינג. משוררים אינם מתייחסים בהרחבה כזו להעדפותיהם בענייני אכילה. אמנם מטפורות מתחום האכילה משמשות אותנו לציון חוויות מרכזיות בחיים: אנחנו "רעבים" לאהבה; האוהבים "טורפים זה את זה בעיניהם"; אמהות מכריזות שהן היו יכולות "לאכול את ילדיהן" מרוב אהבה; התבוסה "מרה כלענה"; לחם ומלח הם סימבול לשלום ולנאמנות; את הצער אנו שותים מ"כוס הייסורים"; חסד נופל עלינו כ"מן מהשמים" וכו'.
אבל הדוגמה האחרונה מרמזת גם על האמביוולנטיות של התרבות המערבית ביחס לאכול. טרילינג מעיר בחריפות שאנו, אם אנו משתמשים במטפורה האחרונה, לא אומרים שחסד נפל עלינו "כשליו מהשמים" אלא "כמן". והרי גם השליו בא מהשמים לבני ישראל? מדוע נדחק מקומו וזכרונו? זאת, מבאר טרילינג, משום שהשליו הוא גשמי מדי, בשרי מדי, ארצי יותר מאשר המן, ולקשר בין השמים לבין שליו נראה לנו לא הולם, לא כמו הקישור בין המן הלא-ארצי לבין אותם שמים. המשורר ייטס אמר ששירתו של קיטס מזכירה לו "ילד שפרצופו דבוק לחלון ראווה של חנות ממתקים". הוא אמר זאת בחצי-ביקורת, כי אכן, כאמור, ההתעסקות של קיטס באוכל, שימושו, למשל, במילה "מעדנים" (dainties) לתיאור כל סוגי התענוגות, כולל תענוגי הרוח והספרות בכללם, הינם חריגים בקרב משוררים. הרי בדמיוננו משוררים, מוסיף אני, הם אנשים רוחניים, נטולי משקל, כמעט ניתקים מהקרקע בריחוף. הטיפוס האצ"גי בקרב המשוררים, הרזה והסגוף, רווח יותר, כמדומה, מהטיפוס העגלגל, הביאליקי. חשבו על זה: כמה משוררים שמנמנים יש?
החשדנות כלפי האוכל, טוען טרילינג, נובעת מכך שתאוות האוכל היא הפרימיטיבית ביותר מבין תשוקותינו. זוהי התשוקה היחידה של ינקותנו והתעסקות מופרזת באוכל בבגרותנו מרמזת בעיני רבים על התמדת הפסיביות וההתעסקות-העצמית של המצב התינוקי. לכן הזללן ב"תופת" של דאנטה נידון לעונש המבזה ביותר. לכן מבקרי התרבות החומרנית המודרנית כמו ט.ס. אליוט, אלדוס האקסלי וגרהאם גרין, כשהם רוצים לבטא את האינפנטיליות והמטריאליזם של תרבות זו מתארים דמויות בעלות עניין מופרז באוכל.
אבל קיטס לא היה שותף לחששות הללו, לפחד שהתעסקות נפרזת באוכל היא סוג של ילדותיות פסיבית ונרקיסיסטית. אוכל היה עבור קיטס היסוד והמטפורה כאחד לאושר אנושי. לכן, למשל, הוא כותב במכתביו שהלב "הוא הפטמה שממנה התבונה והדעת יונקים את זהותם", לכן, למשל, הוא מדבר בשיריו על "חוש הטעם של האינטלקט שלי".
משורר כלבבי. לאכול אותו.