פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"
לפני כשבועיים התפרסם כי סוציולוג נורווגי נודע (כדי להביא גאולה לעולם: אני קראתי על כך לראשונה בכתבה של עופר אדרת ב"הארץ"), יוהאן גאלטונג, מי שמכונה "אבי לימודי השלום" על מחקריו בנושא יישוב סכסוכים, נשא באוניברסיטת אוסלו הרצאה שבה כלולים תכנים אנטישמיים. גאלטונג טען כי אין לפסול קשר בין "המוסד" הישראלי לרוצח הילדים הנורווגי, מהטבח בקיץ האחרון. עוד טען, בין השאר, כי מומלץ לקרוא את "הפרוטוקולים של זקני ציון", המסמך האנטישמי הידוע.
האנטישמיות, מחלת הנפש המכוערת, המורכבת והכה עיקשת הזו, בצד סכנותיה הגדולות, מולידה גם שתי מבוכות אצל יהודים וישראלים. הראשונה פרטית ואולי פחות הרת גורל: מבוכתו של ישראלי, כמוני למשל, שהזהות הלאומית שלו חשובה לו ויקרה ללבו אך היא בהחלט לא מאכלסת את המקומות הראשונים בזהותו. לכל אדם כמה מעגלי זהות: זהותו כבן אדם, זהותו המינית, זהותו המקצועית, זהותו, לפנתאיסטים שבינינו, כחלק מהקוסמוס ועוד. הזהות היהודית-ישראלית יקרה לליבי – וחשוב לי לציין שאינני מבחין בין שני הרכיבים; זהותי היהודית בגילומה הישראלי היא בעיני מקשה אחת – אבל היא באה אחרי זהויות אחרות. והנה, להיתקל באנטישמיות, פירושו להיתקל במישהו שרואה בך קודם כל בן ללאום מסוים; להיתקל במישהו שבעצם האשמותיו מכריח אותך להתנער ולו לשעה מהאינדיבידואליות שלך ולחשוב על עצמך כחלק מכלל. בצד המבוכה הפרטית הזו, האנטישמיות גורמת גם למבוכה אחרת: היכולת שלנו לבקר את עצמנו נחלשת כאשר אנו נתקלים בעמדות מופרעות במסווה של ביקורת. אנו חשים פחות בנוח לבקר את עצמנו כשאנו רואים איזה סוג "ביקורת" נמצא שם בחוץ.
אבל ביקורת-עצמית היא הכרחית. ראשית, מחינה מוסרית: לראות מה במעשינו כישראלים וכיהודים אינו כשורה. אך לא פחות חשובה מהבחינה המוסרית היא חשיבותה של הביקורת-העצמית מבחינה הישרדותית. מי שמבקר את עצמו יכיר טוב יותר את עצמו, יראה טוב יותר את המציאות ואף את אחריותו לה. כך, למשל, הביקורת הציונית החריפה על הקיום היהודי בגולה זיהתה נכוחה גם את סכנותיה. ביקורת-עצמית היא גם עדות לבגרות, כפי שכתב ברנר בפתיחה המופתית למאמרו הגדול (ואכן, הכמעט אנטישמי; אבל נאמנים פצעי אוהב) "הערכת עצמנו בשלושת הכרכים":
קיבוץ בני-אדם, כאדם היחידי, כל זמן שהוא נמצא על השלבים התחתונים של גידולו האנושי, כמעט שאינו יודע לחשוב על עצמו כהוגן, להעריך את עצמו כראוי […] הרגשתו היא אז באיזו מידה בבחינת 'אני ואפסי עוד'. […] ואולם משהוא יוצא מן החג המוגבל של החושיות, משהוא מתרחק הלוך והתרחק מן הפרימיטיביות, משהוא מגיע למעלה רוחנית ידועה, משהוא מתחיל לראות את האחר, והיחסים שבינו וזולתו נעשים מורכבים יותר ויותר […] – מני אז מתחיל צורך-ההערכה בכלל וההערכה העצמית בפרט.
אי לכך התבונה העדינה הנדרשת מאיתנו כשאנו נתקלים באנטישמיות דוחה היא לפסול מכל וכל את גילוייה ובו זמנית לא לאבד את היכולת לביקורת-עצמית ולהערכה-עצמית.
ועוד דבר. ככלל, ישנן שתי תגובות נפוצות לגילויי אנטישמיות. האחת היא התחושה המנחמת שאנו צודקים. מי שטוען טענות מופרכות כמו ש"המוסד" אחראי לטבח הנערים בנורווגיה מחזק, ובצדק, את התחושה שהוא מופרע ואנחנו צודקים. תגובה אחרת לאנטישמיות היא המחשבה שבעולם שיש בו כאלה שונאים מופרעים עלינו להיות חזקים. גם זו מחשבה לא מוטעית.
אבל מעבר ללהיות צודקים וחזקים אנחנו צריכים להיות גם חכמים. ולהיות חכמים פירושו לצמצם עד כמה שביכולתנו, וכמובן לא על חשבון הישרדותנו ואפילו רווחתנו, את אותן פעולות שהן כמו סדין אדום בפני מופרעים אנטישמיים או אלה שנושאים בתוכם את הגנים האנטישמיים באופן רצסיבי. כך אמנם לא נמנע לחלוטין את המקרים בהם אנשים, מטעמי תסכול ואיבה מסובכים, ימצאו בנו מוצא לתהומות הגועשים בנשמותיהם. אבל נוכל לצמצמם.
מבקר חופשי 
תגובות
מאמר מיותר. בצד האנטישמיות הבוטה יש ברוך השם גם המון ביקורת רציונלית או במסווה רציונלי, כך שאת הביקורת העצמית ניתן לשאוב כמענה לביקורת זו. האנטישמיות פרופר לא מוסיפה כאן דבר. להפך, היא מבלבלת כל כך עד שגם ביקורת לגיטימית הופכת חשודה.
צודק דוד, אני חושב שזו פעם ראשונה שאתה כותב טוקבק ולא טור. נימה נורא מטיפה ודידקטית.
אני רואה תהליכים שמפחידים אותי: מצד אחד חזרה של דעות קדומות, הזיות ושגעונות ביחס ליהודים אך מצד שני התקפדות, היאטמות והתקרבנות יהודית שמתכנסת בפסיביות בתחושת צדקתה ומתכחשת להתנהגות מוסרית במקום שזו נדרשת ולהתנהגות חכמה במקום שזו נדרשת. כלומר, האנטישמיות המופרעת מחזקת את הפסיביות המוסרית והפסיביות התועלתנית (אם אפשר לומר כך).
לכם זה כנראה ברור וכל הכבוד על כך. לי היה חשוב לומר את זה, אולי יש כאלה שזה פחות ברור להם ולהסתכן בביקורת על דידקטיות או על כך שהפוסט מיותר וכו'.
מעניין , יש בפוסט הזה הדהוד עומק לציטט של סילביה פלאת שהבאת בעבר , שבו היא אומרת שהכי קשה הוא לא להקטין את ערכו של אדם שפוסל אותנו או שאינו תואם אותנו {עשיר יותר צעיר יותר וכו' …} ועדיין לראותו בנדיבות כפי שהוא . בביקורת אנטישמית אכן הכי קשה להתבונן במבט מפוכח וצלול ולמצוא בביקורת מקום של צמיחה . זהו מוטיב חוזר אגב שמופיע בספריו של גורג'ייף על תכונת ההזדהות בבני אדם שגורמת להם להענות באופן אוטומטי לרתחת הרגש בשל הזדהות עם סטטוסים לאומיים ואחרים באישיותם . [אם אומרים שהגברים הישראלים הם …האם אני מגיב באוטומט כועס או מכיל הביקורת ולא מגיב ממקום של גבר אלא ממקום של עומק ויכול לראות שיש צדק מסויים בביקורת …} ואחרון חביב , חשבתי על החוזה הפסיכולוגי בין סופר/הוגה לקוראיו -הסופר נכנס למגירה דמיונית של ציפיות קוראיו ולעיתים הוא רוצה לשנות מיצוב או להביע עצמו בדרך שנוגדת את המגירה הצרה שבה צימצמו אותו קוראיו . ומעניין אם צריך להקדים בכותרת או באיזשהיא צורה מאמרים /כתיבה שחורגת מהרגיל של הסופר . …ודוגמה יפה היא ספרו האחרון של יאן מרטל {ביאטריס ו….} שבו הוא משוחח על ציפיות הקוראים ממנו ועל רצונו לא להשתעבד להן…….. ניסוי מעניין ערכתי בסדנאות של שילוב הפסיכולוגיה ואמנויות שאני עורך . לאחר חצי שעה של שיחה ומבטים מעריצים של הקהל לחכמתי וכו' {תהליך נפוץ של העברה נגדית ואידיאליזציית המנחה } …התחלתי לדבר על המהלך האחרון בפוליטיקה הישראלית ומייד ראיתי מבטי כעס מצד אוהדים של כמה מפלגות ….עצרתי ושיקפתי לקהל באירוניה את חוסר היכולת של אנשים להכיל צדדים שונים של המנחה שיכול להיות גם מעולה בגישתו אבל גם בעל דעה פוליטית שונה משל המעריץ החדש……..
תודה אופיר על דבריך.
הציטוט אגב מוירג'יניה וולף.
אני כותב בגלל אופיר נחום. איזה תחכום להמלט ולהתחבא ולהתעלם מכך שמישהוא שונא אותך שנאה כה עזה שאם רק ינתן לו יעזור לשחוט אותך לאט בסכין לא חד. הרי הוגי דעות גרמניים מסוגו של אותו נורווגי הם שנתנו את הגיבוי לשחיטה הגדולה של יהודים וצוענים ועוד מי שנמצאו ראויים לשחיטה. שמעו כולכם כל המתחכמים. שנאת היהודים היא מרכיב יסודי בתרבות המערב. נתחיל מאפיון היוני שונא היהודים עוד בזמן קיום המקדש השני. אחר כך היו אלו הורגי האל – ישו. משתש כוח הדת והמדע הפך לדת חדשה והופיע דרווין היו אלו בני הגזע המזהם הגזע השמי. כשנפסלה תורת הגזע היו אלו קפיטליסטים ראויים למוות עבור השמאל וקומוניסטים ראויים למוות עבור הימין, משיצאו טיעונים אלו מהאופנה הציונים הם כיום הגרועים שבבני האדם. מאחורי המסווה של אלפי ספרים יש עובדה אחת שנאת היהודי משום שהוא יהודי יחיד ורבים.
ביקורת? לך בקר את זריחת השמש, את אותיות הכתב, את מעוף הציפורים.
מה עניין ביקורת לכאן. היום אנחנו יודעים שתופעה זו היא מעל ומעבר יכולתנו להבינה או לשנותה. בעולם העתיק, בברבריות של ימי הביניים, הרנסנס, הקפיטליזם, הסוציאליזם, הקומוניזם, הבודיזם (במערב) הניו-אייג, חבר הלאומים, האו"ם, יוצרי האספרנטו. לפני גילוי אמריקה ואח"כ, לפני המהפכה התעשיתית ואחריה הייתה שנאת יהודים ויש שנאת יהודים בלי כל קשר למה שיהודים עושים או לא עושים או למה שיהודי זה או אחר עושה או לא עושה, מה יהיה בעתיד? מי נביא וידע. בסוף היום, עצוב ככל שיהיה, רק כוח מול כוח יכול למנוע את שחיטת היהודי. אין ולא היה כוח שיוכל לבטל את האנטישמיות. כל ההיסטוריה של המערב ב 2000 השנים האחרונות היא הגיבוי העובדתי לטענתי. נסה להוכיח שאני טועה.
לרני,
אני נגד תפיסה מיסטית של האנטישמיות כמו שגם נגד תפיסה פשטנית שלה הרואה בה דבר מובן מאליו. זו תופעה מורכבת ביותר אבל עדיין היסטורית ואנושית (במובן שנובעת מיחסי בני אדם) וניתנת לניתוח. יהודים שהו בגולה גם בימי הבית השני ורבים מהם העדיפו קיום מיעוטי (באלכסנדריה, בבבל וגם ברומא). חלק מהאנטישמיות היא תגובה חולנית אך מובנת באופן רציונלי לנוכחות של מיעוט נבדל.
חלק אחר קשור כמובן למסובכות של הופעת הנצרות על קרקע היהדות.
ושוב, זו תופעה מורכבת וגילויים אנטישמיים הם מתועבים, אבל ההסתמכות בעבר על גישה פטליסטית ואמונית (כך היה תמיד; כך יהיה תמיד ואין לנו להישען אלא על אבינו שבשמיים) ובהווה על פטליזם ואמונה בכוח בלבד (כך היה תמיד כך יהיה תמיד ולכן עלינו רק להישען על הכוח) היא גישה מסוכנת. אנחנו צריכים לחשוב גם על דרכים אחרות על מנת לצמצם את התופעה ככל שניתן מתוך ידיעה שצמצום מוחלט בלתי אפשרי.
אני מאד מסכימה עם רני. וחושבת שהקושי הגדול שלך אריק, ושל אנשים רבים אחרים לקבל את הגישה הזאת,היא שהיא גישה שהתייאשה למצוא הסבר לוגי לאנטישמיות.
אבל אם תהיו רגע כנים אין סיבה לוגית לאנטישמיות.כשלמדתי בביהס יסודי [לפני 35 שנה ויותר]
למדנו שהאנטישמיות מקורה בשינאת הזר. בלטנו בארופה בלבושינו השונה במנהגנו המוזרים. ומה עכשיו? אנטישמיות בהולנד ובפולין שלא נשארו בה יהודים "משונים".אני לא אמשיך לנסות להוכיח את טענתו של רני כי הוא התבטא בצורה מדויקת מאדודי בכך.
.בסיפור האישי שלי, אחד הזרזים הגדולים להשתרשות האמונה באלוהים בנפשי [חזרתי בתשובה מתונה לפני כשבע שנים]הוא גל האנטישמיות האחרון.זה בפרוש נס גלוי.ולא אני לא צינית באמירה הזאת.אני חושבת שהאצבע המכוונת הזאת מצד עמי העולם אלינו ,האצבע שכה מביכה את אריק,היא אצבע שמכוונת מידי שמיים. אני לא רואה שום הסבר אחר.ובעינין הביקורת העצמית שהיא פעולה מאד חשובה ומאד יהודית בעיני. הרי אין שום קשר בין השניים. והניסיון לקשור בינהם מוביל להרס עצמי.ביקורת עצמית אנחנו חייבים לא בשביל בורא עולם. בשביל עצמינו להיות אנשים יותר טובים,חברה יותר טובה.אבל לנסות לפייס את הקול האנטישמי הרי זאת התאבדות.
בעניינים של אמונות ודעות הרבה פעמים אני חש מניסיוני שהוויכוח מוביל למבוי סתום. בכל זאת אומר עוד כמה דברים:
ראשית, אף אחד לא מדבר על לפייס את הקול האנטישמי ולא לביקורת עצמית שמובילה להרס עצמי. אני בכל אופן לא מדבר על כך.
שנית, אציג את הגישה שאני חושב שהיא פשטנית אך בכל זאת יש בה היגיון וצריך לשקלל אותה בהבנת התופעה הזו, שגם אני סבור שיש בה צד מסתורי ולא פתור (אם כי לא מיסטי וכזה שנובע מכוחות על-אנושיים):
וזו הגישה שיש לשקללה בהבנת התופעה:
הנה לנו עם שמתעקש אלפי שנים לחיות כמיעוט בקרב עמים אחרים תוך כדי הדגשתו שהוא עם נבחר ותוך כדי סימונו העצמי, גם בקהילות שהתחלנו, שיש בו משהו נעלה ואנין. ביחסי האנוש היומיומיים שלנו לו היינו נתקלים במישהו כזה, שבאנינות ובסובטיליות מכריז על עצמו כך, כיצד היינו מגיבים? מלבד זאת, המיעוטיות עצמה, שפירושה בעצם הכרזה שאנו לא מאמינים בכוח, כבר היא עצמה מושכת את היצרים הנמוכים ביותר של האדם, היצרים האגרסיביים: כשרואים מישהו שלא טורח להגן על עצמו מתוך בוז לכוח, הרי שהיהירות הזו והחולשה המופגנת-לכל הזו כלשעצמן מטריפות חלק מהאנשים ודוברות לכוחות הנמוכים ביותר שבנפש שמגיבים באלימות כלפי התנהגות פסיבית וסבילה (אצל חלק מהאנשים).
לו זו אף זו: זה עם מוכשר, פרי הדגש שהוא נותן להישגיות כלכלית וללימוד ולאינטלקט. אבל זה עם מוכשר שבוחר כבר אלפי שנים לחיות בקרב עמים אחרים. נפנוף הכישרון הזה מטריף חלקים אחרים בנפש (חלקים נמוכים אבל שמוכרים לכולנו מחיי היומיום והם אינם לא רציונליים, כלומר הם ניתנים להבנה וניתוח היסטוריים-פסיכולוגיים).
חלק מאותו עם הכיר בכך, הכיר בכך שהמצב המיעוטי הוא מעוות ובאופן בריא ניסה להקים ריבונות. דא עקא שהמצוקה וההכרח שלא יגונה ואף זכותו ההיסטורית (שאני מאמין בה; אך לא באקסקלוסיביות שהיא תובעת על הארץ) הביאתו להתעמת עם עם אחר ולעתים לרשת את מקומו. העם האחר רחוק מלהיות צדיק, אבל העם היהודי רחוק מלהכיר בסבל שגרם גם לאחרים. סביב זה הפתרון שניתן, הפתרון הציוני, נותר למעשה באמצע התהליך של ההשתחררות ממצבו החריג והוא לא מנסה מצדו – ואכן לא הכל תלוי בו – לחתור לנורמליזציה ולפיוס.
על כל זה יש להוסיף כמובן את הסיבוך הדתי. העם היהודי בגאונות תיאולוגית המציא את האל המופשט והמוסרי. זה באמת עומד לזכותו. אבל הגאונות התיאולוגית הזו יצרה זרמים תיאולוגיים אחרים, הנצרות והאיסלאם, שעוינים אותו כמו שרק קרובי משפחה יכולים. המוסריות עצמה, שבנצרות עוד הוקצנה, העיקה על חלקים באירופה שהאיד שלהם ביקש להשתחרר מהסופר אגו וראה בעם היהודי את מקור הסופר אגו הזה. ראייה מעוותת מבחינה זו שלייב וזושא אינם אחראים אישית למועקות הנפשיות של הנוצרי-לשעבר שמבקש להשתחרר. ראייה מעוותת כשם שהרצון להשתחרר כליל מהמוסר הוא מעוות. אבל עדיין תופעה רציונלית במובן זה שהיא ניתנת להבנה רציונלית.
בכל זה אין הצדקה לאנטישמיות. כל זה עדיין לא מסביר את התופעה. אבל זה כן חלק משמעותי בהבנתה והוא רציונלי מאד, "רציונלי" לא במובן של "מוצדק", אלא במובן של ניתן להבנה רציונלית בלי הסתייעות במושגים כמו השגחה עליונה וכו'.