מבקר חופשי

תגובות

• איילה  ביום אפריל 28, 2012 בשעה 12:48 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  לאריק, קראתי את הרומן לפני כשנה. מעניינות מאוד האבחנות, רובן שונות ממה שקלטתי בטקסט. במיוחד המתווה שאתה משרטט בסוף, אחרי ה —- , על יחסי המיעוט הדתי לאומי, לציונים. הציונות הדתית ממתינה לשעתה לקחת על עצמה את מושכות הובלת המדינה (ובכך היא שונה מהחרדים). אני חושבת שהובלת המדינה גם מרתיעה את המיעוט הדתי לאומי, ויש בתוכם יחס דיאלקטי לתפקיד . וזה באמת תפקיד מלחיץ ביותר. אם להתעכב רגע על השוואה לרומאן אחר של יוצא בשאלה/ דתי, בספרו של משה אופיר "אחת שאלתי" ,אצלו הכל גלוי ומוגדר ואין נסיון להסוות ואח"כ לפענח כחידה. לכן אני חושבת שהכתיבה של שהרה בלאו צריכה להקרא מהמקום של הסירוב לגוף – אתה לא התייחסת כל כך לאספקט הפמניסטי , אולי כי לא קראת אותו קריאה כזו. אבל אם עושים את זה , מתקבלות תוצאות מעניינות. סלידתה מהקימורים הנשיים ומגילויי הערגה המינית שלה (הדימוי של החילזון). נתת דוגמאות לגבורים גבריים ב"זכרון דברים", אבל זה שונה, כי בנשיות יש חמדה ויופי מהגדרתה, ולכן הסלידה של תלמה, גם יחסיה עם נילי הם אמצעי עבור תלמה לצאת נגד הנשיות שלה. אתה כתבת:
  "יחסיה של תלמה עם בת דודתה "המוצלחת", נילי, חשובים יותר מיחסיה עם חנן או הגברים בכלל. חלק ניכר מהזמן הגברים בעולמה של תלמה הם פשוט המטבעות שבאמצעותם מונים הנשים את עושרן כך שיוכלו להשוותו לעושרן של הנשים האחרות (כך מהרהרת תלמה: "כי הרי אינך נעשית אישה אמיתית אלא לאחר שעמדת בתחרות גופנית עם אישה אחרת […] או אז את הופכת לנקבה, והחור שבין הרגליים שלך מקבל לפתע משמעות").
  הצורך לחוות את המיניות ממקום תחרותי, אגו, מאפיין את הגבריות. זו הגבריות שלא חשה מספיק בטוחה בעצמה שהיא נצרכת כל הזמן להביס, על מנת להמשיך. הנשיות איננה כזו, ולכן לקרוא על גיבורה שהופכת את "החור בין הרגליים" לפאלוס, זה לקרוא אישה שמסרבת לנשיות שלה. בכל מקרה, בקריאה פמניסטית עולים כל מיני סוגיות די מטרידות.
  ונקודה אחרונה, מה שאמרת על המשפחתיות הלוחצת והצורך לצאת ממנה; אתה כתבת
  "בעקבות הופעת הגולם יוצאת תלמה לראשונה מבית הוריה וגרה עמו בבית סבתה המנוחה. הגולם חילץ אותה ממלכוד המשפחתיות האפל."
  בעצם הרווקה בוראת לעצמה את שאול כדי שתוכל לקיים חיים עצמאיים, אבל נכשלת בכך. זו נקודה שמבוטאת ברומן במקוריות. וזה נכון בפרט לחברה הישראלית היהודית שהמשפחה היא הכל, אבל בגלל ממדי המרחב הגיאוגרפי, זה יוצר סיר לחץ. אתה ראית פה עניין סמו של גלוי עריות. אבל אולי אפשר להציע שהגיבורה חשה שהגבולות כל כך דקים שזה מגיע לפעמים לכדי זה? במקום לומר שהיא משתוקקת לקיים יחס כזה (דרך חנן ונילי).
  מעניין גם היחס בין המשפחתיות הישראלית הנפרשת ביצירה, לבין המשפחתיות האמריקאית הנפרשת ביצירות של פרנזן (שם לגיבורים יש אפשרות לעבור למדינה אחרת). אני חושבת שהספר של שהרה בלאו מבטא את כל זה מעולה.

• אריק גלסנר  ביום אפריל 28, 2012 בשעה 6:28 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  לאיילה,
  תודה על הערתך והרחבותייך.
  באופן אישי הייתי נזהר מלצייר את הנשיות באור אידילי ואידיאלי כמשהו שבאופן מהותי אינו תחרותי, לעומת הגבריות שהיא באופן מהותי דווקא כן וכו'.
  אולי אני פשוט חרד לשמה הטוב של הגבריות ואולי אני חשדן כלפי תפיסה של מהות נשית טובה מעיקרה. שני המינים נראים לי בעלי מעלות וחסרונות.

• דוד  ביום אפריל 29, 2012 בשעה 8:22 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  אהבתי את הפסקה על הרגשות הקיצוניים, אבל אחר כך, משכתבת כי חנוך לוין הוא בעיניך אלוף הארץ בכך, נסוגה התלהבותי. כי אני חשבתי לתומי שבעיניך סופר המכיר ברגשות קיצוניים הוא סופר שבאמת הרגיש וחווה אותם וכותב מהמקום הזה (גם אם כדבריך, הוא בוחר לכתוב על רגשות מתונים) ואילו לוין יודע לשרטט היטב דמויות מוקצנות, כלומר יודע לנסח את הייצוג המילולי של רגשות קיצוניים, אך איני בטוח שהוא יודע מה הן מרגישות באמת.

• אריק גלסנר  ביום אפריל 29, 2012 בשעה 11:24 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  שלום דוד,
  המקרה של לוין הוא מורכב. ראשית, מדובר באמן הלשון, אמן גאוני של הלשון, שלפיכך יודע לדייק את אותן תחושות קשות ולהציגן בשלל וריאציות לשוניות מבריקות.
  ברי לי גם שיסודן בתחושות אותנטיות. לא ניתן לפברק רגשות כאלה בכזה דיוק. כלומר ברי לי שעומד מאחוריהן סבל ממשי.
  עם זאת נכון שלוין דבק ברגשות הללו במה שניתן לשער שנובע גם מכך שהוא גילה שביכולתו ליצור אפקט רגשי עז על קהלו. כלומר, בזהירות מסוימת, ניתן לטעון שבשלב מסוים היה משהו לא לגמרי אותנטי בדביקות הזו ברגשות הקשים כי הם הפכו למעין "סמל מסחרי".