מבקר חופשי

תגובות

• נטליה  ביום אפריל 10, 2012 בשעה 12:56 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  מרתק ביותר. תמיד רציתי לקרוא את הקובץ הזה (נגד פרשנות) ועתה ארוץ לספריה הקרובה (שסגורה בפסח, אולי אפרוץ).

  שאלת חידוד – כשקוראים את מה שכתבת קשה להשתחרר מההרגשה שאין כאן הרבה חידוש מהמניפסטים המודרניסטים המוכרים לנו, החל מניטשה שבישרם, דרך הסימבוליסטים, מארינטי (והלא היא מזכירה פוטוריזם), הקוביסטים, קאנדינסקי. מה החידוש הגדול, אם כן? אני יודעת שהפוסט מודרניזם הוא מודרניזם בלבוש חדש, אבל אחרי הרבה קריאה בנושא אני עדיין לא מצליחה להבין מה החידוש הגדול מעבר להתפרעות המבורכת שארעה באירופה במפנה המאה ה-20, והביאה לנו יצירות מופת כמו יוליסס וברלין-אלכסנרפלאץ?

  ובנימה אישית – קשה שלא לחוש דיכאון כשקוראים את הדברים. באמת, זה העתיד שאת מנבאת לנו? איחוד בין נוירולוגים לכוריאוגרפים? היום זה נשמע כמו בדיחה, או כמו פרסומת לבית-רופאים אקסקלוסיבי (ואולי סונטאג הייתה אומרת שהאומנים היחידים כיום הם הקופירייטרים, ונדמה לי שאיזה צרפתי כבר אמר את זה). בקיצור, לקרוא את זה ולחפש את האומן-פסיכיאטר שיביא קצת ציפרלקס. בעולם כזה אני לא רוצה לחיות. אבל, תודה לאל, נבואות רבות התבדו. מזל שדיוויד פוסטר וואלאס וג'ונתן פרנזן לא הקשיבו לה והמשיכו לכתוב רומנים. חבל שספרן פואר לא הקשיב לה, למרות שהתכתב איתה בגיל 9 כמדומני. מעניין מה קרה לה בשנות התשעים. אחכה להמשך.

• אריק גלסנר  ביום אפריל 10, 2012 בשעה 1:13 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  תודה נטליה.
  אכן, מה מפריד בין הפוסטמודרניזם למודרניזם הוא סוגייה מורכבת. אציין שני דברים מפרידים: המודרניזם תפס עצמו כאוונגרד העומד מנגד לחברה, הפוסטמודרניזם תופס את עצמו כחלק מתרבות המונים. זה קשור לאופיו האמריקאי המובהק ולכך שהנו גם אנטי-מרקסיסטי ואנטי-מהפכני במובנים רבים.
  הבדל שני – הפוסטמודרניזם כפי שאני מפרשו עוין יותר את השפה, ובמיוחד את ז'אנר הרומן. עוינות כזו לא הייתה במודרניזם, בעיקר בגלל שסיבותיה בפוסטמודרניזם אחרות (חשיבות המצאת הטלוויזיה בסוף שנות הארבעים למשל). ויש עוד הבדלים שאולי בהזדמנות אכתוב עליהם.

  לגבי הדיכאון – חכי לפוסט ההמשך: מה חשבה סונטאג עצמה על מסותיה שלה ועל רידוד התרבות בעשורים האחרונים.

• נטליה  ביום אפריל 10, 2012 בשעה 1:42 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  תודה, אחכה בציפייה.

  שאלה אישית-מקצועית לסיום – מה אתה, כמבקר ספרות לא פוסט-מודרניסט, חושב על הטקסטים האלו? האם הם נראים לך כשטות גמורה? "נכונים לזמנם"? מבריקים אך לא הולמים את עולם הספרות כפי שאתה מבינו? מצד אחד – ברור שהיא גאונה. אבל לאמר את זה ואחרי זה להפטיר – כן, אלו היו זמנים משוגעים, הם רצו להשתחרר מהעול של א' ב' ג', וחוץ מזה, זה פשוט מקסים – יש פה מידה של התנשאות, לא? בקיצור – לא היה פה חוסר אחריות משווע, שנובע דווקא מהעובדה שהיא כל כך חכמה, ומוסרית וכו'? אני מאמינה שחלק מהתשובות מצפות בטקסטים המאוחרים יותר.

• אריק גלסנר  ביום אפריל 10, 2012 בשעה 5:15 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  הטקסטים לא נראים לי "שטות גמורה" כמו גם שהפוסטמודרניזם מכיל כמה רעיונות תקפים. השאלה היא עניין המידה. כלומר, השאלה היא על איזה רקע הדברים נאמרים. בפוסט הבא אביא את דברי סונטאג עצמה בעניין. אמנם בקצרה, אבל בבהירות, היא מציינת שעל רקע התקופה הנוכחית (שנות התשעים) היא לא הייתה כותבת זאת. אבל הטקסטים שלה מלהיבים כשלעצמם, יש בהם אנרגיה מתפרצת – רק רצוי לקוראם בפרספקטיבה היסטורית, לאכול את (חלק מ)תוכנם ולזרוק את קליפתם.

• אלדד שידלובסקי  ביום אפריל 11, 2012 בשעה 8:16 AM

  קישור לתגובה | להגיב

  מרתק. הייתי נרשם לקורס בנושא בהנחייתך (קתדרה, אסכולות ודומיהם). אשמח להתבשר שיפתח כזה.