-
קטגוריות
- English
- Uncategorized
- אקטואליית מי-טו
- בוק ריפורט – חוות דעת קצרות על ספרים
- ביקורות ספרות – מעריב
- ביקורות ספרות קצרצרות
- ביקורת לשבת
- הודעות
- הטור "מבקר חופשי" – עיתון "מקור ראשון"
- הנוירוזה שלי – מסה אישית
- הרומן שלי "מדוע איני כותב" – ראיונות והמלצות
- כמה קטעים מעבודת המאסטר
- מאמרים בנושאי תרבות
- מאמרים בנושאים ספרותיים
- מגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון"
- מסות ב"השילוח"
- מסות וולבקיאניות
- ניסויים בניאו-ג'ורנליזם
- עובר ושב
- על ביקורת הספרות
- פרוזה
- שבעה לילות "ידיעות אחרונות"
-
ארכיון
- פברואר 2023
- ינואר 2023
- דצמבר 2022
- נובמבר 2022
- אוקטובר 2022
- ספטמבר 2022
- אוגוסט 2022
- יולי 2022
- יוני 2022
- מאי 2022
- אפריל 2022
- מרץ 2022
- פברואר 2022
- ינואר 2022
- דצמבר 2021
- נובמבר 2021
- אוקטובר 2021
- ספטמבר 2021
- אוגוסט 2021
- יולי 2021
- יוני 2021
- מאי 2021
- אפריל 2021
- מרץ 2021
- פברואר 2021
- ינואר 2021
- דצמבר 2020
- נובמבר 2020
- אוקטובר 2020
- ספטמבר 2020
- אוגוסט 2020
- יולי 2020
- יוני 2020
- מאי 2020
- אפריל 2020
- מרץ 2020
- פברואר 2020
- ינואר 2020
- דצמבר 2019
- נובמבר 2019
- אוקטובר 2019
- ספטמבר 2019
- אוגוסט 2019
- יולי 2019
- יוני 2019
- מאי 2019
- אפריל 2019
- מרץ 2019
- פברואר 2019
- ינואר 2019
- דצמבר 2018
- נובמבר 2018
- אוקטובר 2018
- ספטמבר 2018
- אוגוסט 2018
- יולי 2018
- יוני 2018
- מאי 2018
- אפריל 2018
- מרץ 2018
- פברואר 2018
- ינואר 2018
- דצמבר 2017
- נובמבר 2017
- אוקטובר 2017
- ספטמבר 2017
- אוגוסט 2017
- יולי 2017
- יוני 2017
- מאי 2017
- אפריל 2017
- מרץ 2017
- פברואר 2017
- ינואר 2017
- דצמבר 2016
- נובמבר 2016
- אוקטובר 2016
- ספטמבר 2016
- אוגוסט 2016
- יולי 2016
- יוני 2016
- מאי 2016
- אפריל 2016
- מרץ 2016
- פברואר 2016
- ינואר 2016
- דצמבר 2015
- נובמבר 2015
- אוקטובר 2015
- ספטמבר 2015
- אוגוסט 2015
- יולי 2015
- יוני 2015
- מאי 2015
- אפריל 2015
- מרץ 2015
- פברואר 2015
- ינואר 2015
- דצמבר 2014
- נובמבר 2014
- אוקטובר 2014
- ספטמבר 2014
- אוגוסט 2014
- יולי 2014
- יוני 2014
- מאי 2014
- אפריל 2014
- מרץ 2014
- פברואר 2014
- ינואר 2014
- דצמבר 2013
- נובמבר 2013
- אוקטובר 2013
- ספטמבר 2013
- אוגוסט 2013
- יולי 2013
- יוני 2013
- מאי 2013
- אפריל 2013
- מרץ 2013
- פברואר 2013
- ינואר 2013
- דצמבר 2012
- נובמבר 2012
- אוקטובר 2012
- ספטמבר 2012
- אוגוסט 2012
- יולי 2012
- יוני 2012
- מאי 2012
- אפריל 2012
- מרץ 2012
- פברואר 2012
- ינואר 2012
- דצמבר 2011
- נובמבר 2011
- אוקטובר 2011
- ספטמבר 2011
- אוגוסט 2011
- יולי 2011
- יוני 2011
- מאי 2011
- אפריל 2011
- מרץ 2011
- פברואר 2011
- ינואר 2011
- דצמבר 2010
- נובמבר 2010
- אוקטובר 2010
- ספטמבר 2010
- אוגוסט 2010
- יולי 2010
- יוני 2010
- מאי 2010
- אפריל 2010
- מרץ 2010
- פברואר 2010
- ינואר 2010
- דצמבר 2009
- נובמבר 2009
- אוקטובר 2009
- ספטמבר 2009
- יוני 2009
- מאי 2009
- אפריל 2009
- מרץ 2009
- פברואר 2009
- ינואר 2009
- דצמבר 2008
- נובמבר 2008
- אוקטובר 2008
- ספטמבר 2008
- אוגוסט 2008
- יולי 2008
- יוני 2008
- מאי 2008
- אפריל 2008
- מרץ 2008
- פברואר 2008
- ינואר 2008
- דצמבר 2007
-
תגובות אחרונות
ד על על "אל תשאלי אותי לעולם… רוני ה. על על המצב אריק גלסנר על על המצב רוני ה. על על המצב אודי על כמה הערות על המצב -
Blogroll
- "מרכז הרב" 1989
- איבוד בתולין או: חזרה בשאלה
- אינטלקטואלים בשמאל
- בעיקר על אורוול
- בעיקר על ורגס יוסה
- בעיקר על זבאלד
- בעיקר על מאיה קגנסקאיה
- בעיקר על מונטיין
- בעיקר על נועה ירון
- בעיקר על פלובר
- בעיקר על תומס ברנהארד ומריאס
- ברנר והיהדות; ביקורת על ספרו של אבי שגיא
- ברנר והיהודים, ברנר ו"הזקן החכם"
- גבריות במיל – רשימות של מילואימניק
- דוסטוייבסקי בשנות ה – 60
- המישור, ההר והעיר
- הספרות הישראלית 2005 – 2007 מיפוי והמלצות
- הספרות הישראלית 2008
- הספרות והלם ההווה; הספרות והסקס
- הערה על הרומן היום
- השמאל והסאטירה הישראלית
- חזרה בשאלה ופוליטיקה
- לקראת ספרות פוסט-פוסט-מודרנית
- מאמר בחמישה חלקים "הארץ" 2003-2004
- מומלצי 2009
- מסע לפולין 1989
- מריטוקרטיה
- משהו על "סיינפלד"
- משהו על ברנר וצ'יק-ליט
- משהו על הבריטים
- משהו על שירה ואבידן
- עוד דברים
- על "שדים"
- על אגור שיף
- על אופיר טושה-גפלה
- על אורלי קסטל-בלום
- על אורלי קראוס-ויינר
- על איל מגד
- על אמיר גוטפרוינד
- על אמלי נותומב
- על אנדי וורהול
- על אשכול נבו
- על ביקורת הספרות – מבחר
- על ג'ון באנוויל
- על דב אלבוים
- על דרור בורשטיין
- על הספרות היום; על הקריאה בלילה
- על הרומנים הראשונים של שמיר
- על חולים סופניים ותומכים רוחניים
- על חיים באר
- על חיים לפיד
- על חיים סבתו
- על יהודית רותם
- על יזהר הר לב
- על יעל הדיה
- על מאיר שלו
- על מירי רוזובסקי
- על מישל וולבק
- על ניצן וייסמן
- על סמי ברדוגו
- על ספרות ומחשבים
- על סקוט פיצ'ג'ראלד
- על ערן בר-גיל
- על פיק-אפ בארים
- על ריינהולד ניבור
- על ריצ'רד דוקינס
- על שינקין
- על שרה שילה
- רשימות של שומר
- שונות
- תודעה משוסעת
-
קורות חיים
-
פוסטים אחרונים
-
הרשומות הנצפות ביותר
- על "אל תשאלי אותי לעולם" של נטליה גינצבורג
- על המצב
- ביקורת על "רוזנפלד" של מאיה קסלר ("כנרת-זמורה-דביר", 416 עמ')
- על "צומת", של ג'ונתן פראנזן, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: עתליה זילבר, 632 עמ')
- על "פליאה", של צרויה שלו, בהוצאת "כתר" (278 עמ')
- ביקורת על "לחסל", של מישל וולבק, בהוצאת "בבל" (480 עמ', מצרפתית: ניר רצ'קובסקי)
- כמה הערות על "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטין (וביקורת על "ג'יין אייר" של שרלוט ברונטה)
- מאמר על "המנהרה" של א.ב. יהושע
- קצר על אמנות וכאב + ניטשה על כאב
- על הסאטירה הישראלית
-
הצטרפו ל 424 מנויים נוספים
-
© כל הזכויות שמורות לאריק גלסנר
סוזן סונטאג בשנות הששים
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.
תגובות
מרתק ביותר. תמיד רציתי לקרוא את הקובץ הזה (נגד פרשנות) ועתה ארוץ לספריה הקרובה (שסגורה בפסח, אולי אפרוץ).
שאלת חידוד – כשקוראים את מה שכתבת קשה להשתחרר מההרגשה שאין כאן הרבה חידוש מהמניפסטים המודרניסטים המוכרים לנו, החל מניטשה שבישרם, דרך הסימבוליסטים, מארינטי (והלא היא מזכירה פוטוריזם), הקוביסטים, קאנדינסקי. מה החידוש הגדול, אם כן? אני יודעת שהפוסט מודרניזם הוא מודרניזם בלבוש חדש, אבל אחרי הרבה קריאה בנושא אני עדיין לא מצליחה להבין מה החידוש הגדול מעבר להתפרעות המבורכת שארעה באירופה במפנה המאה ה-20, והביאה לנו יצירות מופת כמו יוליסס וברלין-אלכסנרפלאץ?
ובנימה אישית – קשה שלא לחוש דיכאון כשקוראים את הדברים. באמת, זה העתיד שאת מנבאת לנו? איחוד בין נוירולוגים לכוריאוגרפים? היום זה נשמע כמו בדיחה, או כמו פרסומת לבית-רופאים אקסקלוסיבי (ואולי סונטאג הייתה אומרת שהאומנים היחידים כיום הם הקופירייטרים, ונדמה לי שאיזה צרפתי כבר אמר את זה). בקיצור, לקרוא את זה ולחפש את האומן-פסיכיאטר שיביא קצת ציפרלקס. בעולם כזה אני לא רוצה לחיות. אבל, תודה לאל, נבואות רבות התבדו. מזל שדיוויד פוסטר וואלאס וג'ונתן פרנזן לא הקשיבו לה והמשיכו לכתוב רומנים. חבל שספרן פואר לא הקשיב לה, למרות שהתכתב איתה בגיל 9 כמדומני. מעניין מה קרה לה בשנות התשעים. אחכה להמשך.
תודה נטליה.
אכן, מה מפריד בין הפוסטמודרניזם למודרניזם הוא סוגייה מורכבת. אציין שני דברים מפרידים: המודרניזם תפס עצמו כאוונגרד העומד מנגד לחברה, הפוסטמודרניזם תופס את עצמו כחלק מתרבות המונים. זה קשור לאופיו האמריקאי המובהק ולכך שהנו גם אנטי-מרקסיסטי ואנטי-מהפכני במובנים רבים.
הבדל שני – הפוסטמודרניזם כפי שאני מפרשו עוין יותר את השפה, ובמיוחד את ז'אנר הרומן. עוינות כזו לא הייתה במודרניזם, בעיקר בגלל שסיבותיה בפוסטמודרניזם אחרות (חשיבות המצאת הטלוויזיה בסוף שנות הארבעים למשל). ויש עוד הבדלים שאולי בהזדמנות אכתוב עליהם.
לגבי הדיכאון – חכי לפוסט ההמשך: מה חשבה סונטאג עצמה על מסותיה שלה ועל רידוד התרבות בעשורים האחרונים.
תודה, אחכה בציפייה.
שאלה אישית-מקצועית לסיום – מה אתה, כמבקר ספרות לא פוסט-מודרניסט, חושב על הטקסטים האלו? האם הם נראים לך כשטות גמורה? "נכונים לזמנם"? מבריקים אך לא הולמים את עולם הספרות כפי שאתה מבינו? מצד אחד – ברור שהיא גאונה. אבל לאמר את זה ואחרי זה להפטיר – כן, אלו היו זמנים משוגעים, הם רצו להשתחרר מהעול של א' ב' ג', וחוץ מזה, זה פשוט מקסים – יש פה מידה של התנשאות, לא? בקיצור – לא היה פה חוסר אחריות משווע, שנובע דווקא מהעובדה שהיא כל כך חכמה, ומוסרית וכו'? אני מאמינה שחלק מהתשובות מצפות בטקסטים המאוחרים יותר.
הטקסטים לא נראים לי "שטות גמורה" כמו גם שהפוסטמודרניזם מכיל כמה רעיונות תקפים. השאלה היא עניין המידה. כלומר, השאלה היא על איזה רקע הדברים נאמרים. בפוסט הבא אביא את דברי סונטאג עצמה בעניין. אמנם בקצרה, אבל בבהירות, היא מציינת שעל רקע התקופה הנוכחית (שנות התשעים) היא לא הייתה כותבת זאת. אבל הטקסטים שלה מלהיבים כשלעצמם, יש בהם אנרגיה מתפרצת – רק רצוי לקוראם בפרספקטיבה היסטורית, לאכול את (חלק מ)תוכנם ולזרוק את קליפתם.
מרתק. הייתי נרשם לקורס בנושא בהנחייתך (קתדרה, אסכולות ודומיהם). אשמח להתבשר שיפתח כזה.